"בך, קפקא - התבוננות בעצמי", בגלריה "יפת 28", דצמבר  1998

Bach, Kafka - Self Observation, 1998

       

דבר האוצרת, דורית קדר

עבודות שנוצרו בעזרת מחשב על בסיס של צילומים של דמות האמן, של בני משפחתו כמו גם של צילומי עבודותיו. באמצעות טכניקה זו פותח פורת צוהר לשלושה מפגשים בשלוש רמות שונות:

מפגש בין מציאות העבר לבין העשייה העכשווית: האמן סוקר ומתבונן בעצמו כילד, כנער וכמתגבר בטכניקה של העלמת פרטים ושל תוספת פרטים - שאינם מתקשרים לצילום של העבר - והם יוצרים אפקט של ריחוק, של נוסטלגיה ושל ציפיה...

מפגש בין מציאות עובדתית [שמצויה בצילום] לבין פעולה אמנותית: דיוקן עצמי, בני משפחה ואהובות עוברים מטמורפוזה באמצעות עירפול, שירבוט, הפשטה ורישום, ובקיצור: הכל מגוייס ונברא לצרכי הפעולה האמנותית.

מפגש בין יעקב פורת לבין בך וקפקא: קפקה ובך מהווים קטבים מנוגדים. האחד קוסם במלל והשני מכשף בצליל. האחד תר אחר המשמעות האבודה של החיים והשני בונה מגדלי הגיון סדורים בקומפוזיציה. פורת נמשך לקטבים, שבך וקפקא מיצגים, אך בוחר ב"אמצע הדרך", ממש כשם שהוא תר אחר העבר אך אינו מוותר על ההווה, שאותו הוא מיישם בדרך של התחדשות בעבודתו האמנותית.

 

יעקב פורת: דברים בפתיחת התערוכה

ככלל: איני נוהג להסביר את עבודותיי ואני עושה את זאת באופן מודע ומתוך נימוקים ברורים. וכלל זה אין בדעתי להפר גם היום. עם זאת: בגלל אופיה המיוחד של התערוכה הנוכחית, שמבוססת כולה על חומרים אישיים, אני מוצא לנחוץ להעיר הערות אחדות, שנוגעות לשני מישורים: [א] למישור של תהליך היווצרותם של העבודות ו [ב] למישור ששיך למעמד, לסטטוס, של העבודות האלה.

ראשית לידתה של התערוכה הזאת הייתה בקיץ של שנת 1995. אז ביקרתי בפולין ארץ מולדתי [שאותה עזבתי בגיל 4], והמפגש עם הארץ הזאת ובעיקר עם עיר הולדתי, עם הרחוב שבו נולדתי, עם הבית של סבי וסבתי ועם הבית של הורי, לא יכלו ככל הנראה שלא להשפיע עלי באופן משמעותי. הרחוב, שכל כולו בתים קטנים חד קומתיים - ובכללם אותם שני הבתים שעניינו אותי במיוחד - נשתמר, כך נראה לי לפי כל הסימנים, ללא שינויים משמעותיים. כל הרחוב כולו משתרע על גדותיו של נהר קטן - במרחק של כ 50 מטר ממנו [נוף כמעט אידילי, אם מתעלמים ממה שהתרחש בו במהלך מלחמת העולם השניה]. ואני בוחר לשתף אתכם בכך, כי במהלך שהותי בו היה נדמה לי, שאני זוכר אותו היטיב [אולי בזכות סיפור-הצלקת הקטנה, שמצויה עד עצם היום על יד ימיני - ושאותו שמעתי מאוחר יותר מפי אמי, בהיותי כבן 10].

תהליך העבודה בתחילתו [והתחלתי בעבודה מיד עם שובי מפולין] היה טעון בהתרגשות רבה מדי. התרגשות זאת גם טרדה את מנוחת נפשי, ובעיקר היא הפריעה לעבודה האמנותית. עשרות מן העבודות שנוצרו בשנה הראשונה [95-96], הושמדו בסופו של דבר או נגנזו. ולקח לי למעלה משלוש שנים להגיע למצב, שיכולתי לטפל בדברים ללא מעורבות רגשית רבה מדי, ואז החלו הדברים לזרום, וכשבעים עבודות - ש 45 מתוכן מצויות כאן [רובן תלויות וחלקן ניתן לראותן בסטנד] - נוצרו במשך כחצי שנה.

תהליך דומה לזה היה עליי לעבור לגבי הפורטרטים העצמיים שלי [שהם במקורם כולם ציורי שמן], שגם אותם הייתי חייב להפוך ל"אובייקטים" [ובמקרים שפורטרטים אלה נבחרו כעבודות ללא שום תוספת של רקעים וכיוצא בזה דאגתי לשימם בתוך מסגרת וליצור על-ידי כך מעין אפקט של ריחוק אסתטי].

אשר למעמדן של עבודות אלה: מן הרגע שהחלטתי שהן ראויות מבחינתי להיות מוצגות בפני הקהל הרחב הן חדלו להיות ענינים אישיים שלי. ואסביר את זאת בעזרת דבריה של לאה גולדברג:

לאה גולדברג, בראיון ברדיו לפני שנים רבות [שפורסם אחר כך גם בכתב], נשאלה על ידי המראיין כך:

"נהוג לומר שהליריקן כותב על רגשותיו. האין לך הרגשה, כשאת כותבת, שהנך משתפת את הקהל בעניינים האינטימיים שלך?" - ולאה גולדברג השיבה לו בין היתר כך: "הגורם לכתיבת שיר הוא עניין שמציק באמת למי שכותב אותו", אבל מן הרגע שהוא נוצר, "ברגע שאני יכולה לתת אותו לקורא", הוא אינו בבחינת "יומן שלי ואין זה עניין של מכתב פרטי שלי. זהו עניין שהוא מדבר הפעם לא על ייאושי, לא על אכזבתי, לא על אהבתי האישית, אלא על משהו שהוא בבחינת אכזבה, אהבה, ייאוש, או תקווה. [...] משום כך אין לי שום הרגשה שאני מתוודה ברבים בשעה שאני כותבת את שירי. אני כותבת כמו שצייר מצייר."

וכך ממש גם אני מרגיש לגבי העבודות, שמוצגות כאן. וכך אני מבקש מכל הנוכחים כאן, שמכירים אותי, להתייחס אל העבודות האלה, כי כך נכון להתייחס אליהן.

ואומר משהו גם על בך ועל קפקא - שמופיעים בכותרת של התערוכה וניתן להם ביטוי משמעותי בחלק מן העבודות שבתערוכה:

ה"מפגש" השלישי, לפי מנינה של דורית, זה שביני ובין בך וקפקא אינו זהה לשני המפגשים האחרים, שביני ובין פרטי עברי. נכון יותר לתפוס את מקומם בתערוכה של שניים אלה, כמי שעומדים לצדי מול מפגשי עם פרטי העבר, שבהם אני מתבונן, ועוזרים לי להעריכם ולנקוט עמדה לגביהם של פרטים אלה.  ובך וקפקא הם אמנם "קטבים", כפי שציינה דורית בצדק, אבל לא רק משום ש"האחד קוסם במלל והשני מכשף בצליל". וש"האחד תר אחר המשמעות האבודה של החיים והשני בונה מגדלי הגיון סדורים בקומפוזיציה", כי אם גם, ובעיקר, משום שהאחד יוהן סבסטיאן בך - מתבונן בעולם בהרגשה דומה לזו שמביע משורר תהילים ק"ד, ששר שיר הלל על ההרמוניה, ששוררת בעולם והוא מכריז: "מה רבו מעשיך ה' - כולם בחכמה עשית", ואילו השני, פרנץ קפקא – במבט ראשון לפחות* נראה שהוא תופס את הקיום בעולם הזה במבט הדומה למבטו של העכבר ב"משל [ה]קטן" שלו**:

"אהה", אמר העכבר, "מיום ליום הולך העולם וצר. תחילה היה רחב עד להפיל אימה ומה שמחתי כשראיתי לבסוף חומות מימין ומשמאל. אך חומות ארוכות אלה אצות כל כך להתחבר זו בזו. ושם בפינה המלכודת". "אינך צריך אלא לשנות את הכיוון" אמר החתול ובלעו.

ושתי התבוננויות קוטביות ומנוגדות אלו ליוו את מפגשיי עם פרטי עברי, שאתם התמודדתי בעבודות, שמוצגות בתערוכה זאת. ובמבט לאחור נראה לי, כי העובדה שלא אימצתי אך ורק את הראייה הקפקאית בהתבוננותי על העבר הזה, שחלקים ממנו הם קשים באמת, ושיכולתי או בחרתי - להתבונן בעבר הזה גם מנקודת תצפיתו של בך על העולם הזה, קובעת לדעתי, במבט לאחור ולכל הפחות, כי השקפתי על העולם הזה איננה פסימית לחלוטין. ואפשר למצוא חיזוק לכך בעובדה, כי בחרתי להשמיע ברקע את בך [שהוא, לי לפחות, עושה תמיד טוב] ולא את קפקא

וכך: למרות הבטחתי שלא לעסוק בפרשנויות, בכל זאת נגררתי לקצת פרשנות גם אם כוללנית בלבד.

ואני חוזר שוב לרגע קט לנושא המעמד של העבודות שמוצגות כאן: נוסף על מה שאמרתי בראשית דבריי, צריך עוד לציין כי הסטטוס של העבודות האלה הוא סטטוס של הדפס אמנותי – שכולל סדרות בעלי 5 עותקים.

כולכם מוזמנים אפוא לראות, ליהנות, לטעום מן היינות, ואם תרצו גם לקנות...

         

* מפרופ' שמעון זנדבנק קבלתי אישור לתחושתי (העמומה, שיכולתי לנמקה טרם קריאת ספרו "דרך ההיסוס" רק בדרך השלילה), כי לא יתכן שקפקא הוא "משורר היאוש" ותו לאו... כי אי אפשר (פסיכולוגית, אני מניח) ליצור – ובוודאי לא יצירות "גדולות" ומתוך בולמוס יצירה כזה שקפקא היה נתון בו – מתוך יאוש, שאין מאחוריו ולו גם שביב של תקווה.  וזנדבנק אכן מוכיח, "שבאי-הוודאות הקפקאית יש בין היתר גם אי-יאוש" וכי "הריסת העולם בידיו היא [...] הריסה בונה". קביעתו זו של זנדבנק נתמכת לדעתי גם על ידי אספקט צורני, שלא ידוע לי, אם זכה להתיחסות כלשהי במחקר של קפקא. כוונתי להבטים של הומור (גם אם הוא אירוני וסרקסטי), שניתן למצאם במידות לא מבוטלות בכל כתביו.

* * עם "משל קטן" של קפקא התמודדתי באמצעות תחריט - 12 שנה ו 10 ימים מהיום (30 בנובמבר 86).

מראות מפתיחת התערוכה

Views from the Openin-Ceremony

----------------------------------------------------

כ 5-6 שנים לאחר הדברים האלה נפתחה תערוכתי "שיחות עם קפקא", שהוצגה בארץ ובאירופה במשך שנים אחדות:

 

 

Main Page

Resume

Resume-Heb.

Oils 79-89A

Oils 90 +

Nudes

Desert Spirits

Etchings

Drawings

Comments 1

Exhibitions

Woodcuts

Still Life

Romania 

Oils 79-89B

Self Portraits

Oil & Pencil 1988 works 2003 Works 2004 Works 2005 Lebanon-Summer 2006   Inventions 2007 Arts News
עברית Guest Book Links Contacts Ginossar Rainer Maria Rilke הערות מבקרים
 

J. Porat, All rights reserved