חג שמח (ו/או נקודת תצפיתה של מדרגה)

25-Mar-2010 00:54:25

 

חג שמח

 


 

יעקב פורת - נקודת תצפיתה של מדרגה

 

מהגיגיו של פרנץ קפקא

וראו גם ב פסח תש"ע

 

 

 

ראשי עץ ואבן

13-Mar-2010 12:34:11

 

 


 

יעקב פורת - ראש עץ

 

העליתי לאתרי מבחר מעבודותיי המעין-פיסוליות, שנוצרו בהזדמנויות שונות ובמהלכן של שנים לא מעטות...

הנה הקישור לכל מאן דבעי -  ראשי עץ ואבן

 

יום של גשם

28-Feb-2010 11:20:05

 

פרננדו פסואה: "יום של גשם יפה כמו יום של שמש. שניהם קיימים: כל אחד כפי שהוא"

 

 


 

יעקב פורת - מתוך הסדרה "מחווה לפרננדו פסואה"

 

מחווה לפרננדו פסואה

 

 

 

"בך, קפקא - התבוננות בעצמי"

27-Jan-2010 21:56:06

 

 

 


 

יעקב פורת - האמן כילד

 

במידה רבה בהקשר ליום השואה הבינלאומי, אני מצרף קישור לדף, שבו פרטים על תערוכתי "בך, קפקא - התבוננות בעצמי", שהתקיימה לפני שנים אחדות, ושחומריה יש בהם נגיעה ליום הזה.

 

 


 

יעקב פורת - Con Dolore

 

 

"רוחות מדבר" במרכז הקונגרסים

12-Jan-2010 21:32:04

 

תערוכתי "רוחות מדבר" תוצג החל מהיום ובמהלך שני החודשים הקרובים ב Avenue – מרכז אירועים וקנונגרסים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

נא ראו בקישור הבא: רוחות מדבר ב Avenue

 

 

 

צמח זר

3-Jan-2010 14:30:50

 

 

 


 

יעקב פורת, צמח זר, 2003

 

 

זלדה / צֶמַח זָר

 

בַּחֲצוֹת דָּלַק נֵר

בְּלִבּוֹ שֶׁל פֶּרַח

אָדֹם כַּדָּם.

בַּחֲצוֹת נִגַּר כַּזָּהָב

עַל אֵבֶל פָּנַי

חַגּוֹ שֶׁל צֶמַח זָר.

 

 

 

 

 

 

מובא אולי במידה מסוימת בהקשר לידיעה שלהלן של "שרות הארץ" מן היום, ה 3 בינואר 2010:

 

"לאון קלנטרוב הובא למנוחות באשדוד: החיוך שלו זועק לשמיים

 

מאות בני אדם ליוו למנוחות את לאון בן ה-7 שנקבר עם הצעצועים שאהב.

מורתו: אני זוכרת את העיניים התמימות והיפות שלו"

 

 

 

על סף 2010

27-Dec-2009 08:05:47

 

 

 

 

דברים בשם אומרם [ו/או "7%"]

9-Dec-2009 19:42:49

 

 40 הלקחים מ 90 שנות חייה של רגינה בראט (בת 90, מקליבלנד, אוהיו).

וכך היא אמרה


 

יעקב פורת "פרידה", חיתוך לינוליאום, 1988

 

"כדי לחגוג את הזדקנותי כתבתי פעם את 40 הלקחים שהחיים לימדו אותי. עכשיו, כשמד-המרחק שלי מתגלגל אל מעבר ל-90, הרי לפניכם הטור כולו:


1. החיים אינם הוגנים, אבל הם בכל זאת די טובים.
2. כשאתה בספק, פשוט עשה את הצעד הקטן הבא.
3. החיים קצרים מכדי לבזבז זמן על שנאת חינם.
4. מקום העבודה שלך לא יטפל בך כשתהיה חולה. ידידיך והוריך כן. אז שמור על קשר.
5. שלם את כל חובותיך בזמן.
6. אתה לא מוכרח לנצח בכל ויכוח. הסכם לא להסכים.
7. בכה עם מישהו. זה מרפא יותר מבכי ביחידות.
8. זה בסדר לכעוס על אלוהים. הוא לא מתרגש מזה.
9. חסוך לקראת צאתך לגמלאות, מתלוש השכר הראשון שלך.
10. כשמדובר בשוקולד, ההתנגדות חסרת תועלת.
11. השלם עם העבר כדי שלא ידפוק לך את ההווה.
12. זה בסדר להניח לילדיך לראותך בוכה.
13. אל תשווה את חייך לאחרים. אין לך מושג מה יהיה מסעם.
14. אם מערכת יחסים צריכה להישמר בסוד, אל תהיה חלק ממנה.
15. הכול יכול להשתנות כהרף עין. אבל אל תדאג, אלוהים לעולם אינו ממצמץ.
16. קח נשימה עמוקה. זה מרגיע.
17. סלק כל דבר שאין בו תועלת ו/או יופי ו/או שמחה.
18. כל מה שלא הורג אותך, עושה אותך למעשה חזק יותר.
19. כשמדובר בעשיית מה שאתה אוהב בחיים, אל תקבל לעולם "לא" כתשובה.
20. תשתמש בנרות היפים, בסדינים היפים, לבש את הבגדים התחתונים היפים. אל תשמור על שום דבר להזדמנות מיוחדת. היום הוא יום מיוחד.
21. איבר המין החשוב ביותר הוא המוח.
22. אף אחד לא ממונה על אושרך מלבדך.
23. תהיה מוזר היום. אל תחכה לגיל המבוגר כדי להתחיל ללבוש חליפות סגולות.
24. התייחס אל מה שקרוי "אסון" במלים "האם בעוד חמש שנים זה יהיה חשוב?"
25. סלח לכל אחד, על כל דבר.
26. זה לא עניינך מה האחרים חושבים עליך.
27. הזמן מרפא כל דבר. תן זמן לזמן.
28. עד כמה שמצב טוב או גרוע, הוא ישתנה.
29. אל תיקח את עצמך כל כך ברצינות. גם האחרים לא עושים זאת.
30. האמן בנסים.
31. אלוהים אוהב אותך מפני שהוא כזה, לא מפני שעשית או לא עשית משהו.
32. להזדקן זה הרבה יותר טוב מהאלטרנטיבה – למות צעיר.
33. כל מה שבאמת חשוב בסופו של דבר הוא שאהבת.
34. צא וטייל כל יום. נסים מתרחשים בכל מקום.
35 קנאה היא בזבוז זמן. כבר יש לך כל מה שנחוץ לך.
36. הטוב ביותר עוד לפנינו.
37. לא חשוב איך אתה מרגיש, קום, התלבש וצא מהבית.
38. החיים לא באים באריזת מתנה, אבל הם בכל זאת מתנה.
39. ידידים הם המשפחה שאנו בוחרים לעצמנו.
40. ההערכה היא ש-93% מאלה שיקבלו את זה לא יעבירו הלאה. אם אתה אחד מ-7 האחוזים שיעבירו, העבר זאת בכותרת 7%."

להוציא תיקוני לשון ספורים בלבד, לא נגעתי... [י.פ.].

 

 

רוחות מדבר

17-Nov-2009 14:47:27

 

רוחות מדבר

 
 

 

שתי הסדרות של העבודות, שהכותרת שלעיל מתייחסת אליהן, נולדו לאחר שני ביקורים שערכתי: האחד במדבר סיני בשנת 1996 והשני בערבות של אזור מצפה רמון ב 1999.

הפגישה עם מדבר סיני ב 1996, שהייתה למעשה פגישתי הממשית הראשונה עם המדבר הזה [לאחר ששנים דחיתי הצעות לבקר בו - מבלי שטרחתי מעולם להבהיר לעצמי את הסיבה לכך] הייתה פגישה "מהממת" ממש...לא רק שנחשף לפני במלוא עוצמתו ההוד וההדר שבנופיו השונים של המדבר הזה, כי אם גם זאת: נתברר לי בצורה שאין מאחוריה כל ספק, כי ה"רוח" של המדבר הזה מצויה ברבים מציוריי, שנוצרו בעיקר במהלכן של שנות השמונים – מבלי שהייתה לי כהוא זה מודעות לכך במהלכן של השנים שבהן הן נוצרו ובעצם עד לפגישתי הממשית עם המדבר הזה ב 1996. הפגישה כעבור כשלוש שנים עם הנוף המדברי שבאזור מצפה רמון לא רק הבהירה לי ביתר שאת את הקשר בין ציורי הנ"ל לבין הנופים הללו, כי אם גם גיבשה את החלטתי להביא לידי אחדות את מה שציירתי בזמנו – בעיקר במהלכן של שנות השמונים כאמור -  לבין מה שצילמתי במהלכן של השנים 1996 ו 1999.

בסוף 1999 [ליתר דיוק בין ה 3.12.99 לבין 1.1.2000] הצגתי מבחר מעבודות שתי הסדרות הללו בתערוכה ששמה היה "אלים, חיות ורוחות – במדבר". התערוכה הוצגה במקביל בשני חללי תצוגה במצפה רמון: ב"מרכז המבקרים" וב"פונדק רמון", לאחר שהגב' אושרה גבאי מנהלת "מרכז המבקרים" ומר אורן אלטמן מנכ"ל "פונדק רמון" ניאותו ללא היסוס להעמידן לרשותי [התערוכה ב"מרכז המבקרים" הוארכה לאחר מכן לבקשת המנהלת בחודש נוסף].

בינתיים לאחר התערוכה במצפה רמון נוצרו עבודות לא מעטות נוספות, שלא היו קיימות במהלכה של התערוכה ב 1999.

 

מאז הוצגה התערוכה פעמיים נוספות - ב 2005 ב"תיאטרון רנה שני" בחדרה וב 2006 ב"משכן האמנות" בראשון לציון.

 

והתערוכה נפתחה שוב זה לא מכבר באשכול- הפיס בעיר אריאל. שם היא תוצג עד מחצית דצמבר 2009.

 

להלן קישורים לשלושה סרטוני ווידיאו מטכס הפתיחה:

דברי הברכה של הגב' שרה פרא - מנהלת מחלקת החינוך

הערות פתיחה שלי

דברי הברכה של מנהלת אשכול הפיס - הגב' ילנה ליכטרמן

ובהקשר לכל הנ"ל:

במוצאי השבת הקרובה, 21.11.09, ייערך באולם הנ"ל של אשכול הפיס קונצרט קמרי – שכולו יוהן סבסטיאן באך – זו אפוא הזדמנות לצוד שתי ציפורים בהינף אחד.ראו בקישור הבא ערב שכולו באך.

 

לבקשת מנהלת אשכול-הפיס תוארך משך התערוכה בשבוע נוסף, והיא תוצג המקום במהלך כל ימי החנוכה, עד ה 19 בדצמבר.

 

וראו גם אריאל 09 

 

 

Power-Point Presentation

 

DesertSpirits 1999-2006

 

J. Porat, All rights reserved, 2008  

 

 

 

 

יצחק רבין כצלם

30-Oct-2009 18:46:50

 


 

יעקב פורת - "שלום חבר"

 

ה"תגלית" של הימים האלה  – מבחינתי לפחות (ובעיקר אהבתו של יצחק רבין לצלם בעלי חיים ובעלי כנף בכלל זה) – מאירה באור מיוחד את רשימתי מן השנה שעברה, שהועלתה בהקשר של יום הזיכרון השלושה-עשר ליצחק רבין ז"ל.

אני מוצא אפוא לנכון להביא כאן קישור לרשימתי זאת - שלום חבר 2008  - שהרלבנטיות שלה לימים אלה לא פגה מן הסתם.

 

 

 

 


 

 

 

 

 

 

 

יעקב פורת - "היה שלום יצחק"

 

 

 

 

 

 

 

 

 

שלום חבר

 

 

 

רומנטיקה ב"מצפה הימים"

20-Oct-2009 08:31:33

 

 

במלון "מצפה הימים" שבגליל העליון תיפתח ביום ג', 27.10.2009, תערוכה קבוצתית בשם "רומנטיקה" - בהשתתפותי.

ראו בקישור הבא – רומנטיקה.

 

 

 

 

אינוונציות

7-Oct-2009 21:54:35

 

אינוונציות של י.ס. באך / סדרת עבודות שלי, שכונתה על ידי "אינוונציות"

 


 

יעקב פורת - אינוונציה מס. 4

 

קישור ל - Invention 13   של באך

קישור ל - אינוונציות  שלי

 

הואיל ואיני נוהג לפרש את עבודותיי - אני מותיר את העובדות שלעיל כמות שהן, ללא תוספות...

 

 

 

ליסבון ספטמבר 2009

25-Sep-2009 13:23:16

 

 


 

מבט מטירת Sau Ggorge

 

 

העליתי לרשת מצגת, שבה "מדגם מייצג" של הצילומים מביקורי בליסבון - שהיה ביקורי הראשון בעיר הזאת.

המצגת עשויה כך, שהשקפים מתחלפים אוטומטית (לאחר 9 שניות), ואני ממליץ לראותה כפי שהיא (ללא החלפת שקפים בהקלקה), שכן כך נשמרת יפה הקורלציה בין המראות לבין המוסיקה, שמלווה אותם.

הואיל וביקורי זה בליסבון היה קשור איכשהו בפרננדו פסואה - הוספתי בשקף הראשון ובשקף המסיים שלושה מן הפורטרטים שלי של פרננדו פסואה (שיש אליו התייחסות - באופן בלתי נמנע כמעט - גם במהלכה של המצגת...).

 

והנה הקישור למצגת:

Lisbon September 2009

 

 

 

הקליקו על הטקסט או על הצילום.

 

שנה טובה וגמר חתימה טובה

יעקב פורת

 

------------------------------------------------------

והעליתי גירסה קצת שונה ל "יו-טיוב" - J. Porat - Lisbon 09 09

 
 

 
 
 
 

 


 

 

 

 

שנה טובה

17-Sep-2009 21:52:00

 

 

 

 

 

 

תערוכה בינלאומית בריו דה ז'נירו

29-Jul-2009 08:55:50

 

לכל מי שיזדמן לריו במחציתו השנייה של חודש אוגוסט (שבו פחות חם שם מאשר בישראל...) - מוזמן לבקר בתערוכה הבינלאומית, שתתקיים שם, ושתהיה בוודאי מעניינת. 

 

 

מבחינתי – גם אם לא אהיה שם פיזית בפתיחת התערוכה ובמהלכה - יש בהשתתפותי בתערוכה בינלאומית זו משום חזרה לעיר, שבה שהיתי (לפני שנים לא מעטות) כשנתיים - בשליחות חינוכית-הוראתית...

 

להלן צילומים של שניים מן האתרים המפורסמים ביותר בריו: ה Corcovado , פסל ישו (שנראה כמעט מכל מקום בעיר), ו"חרוט הסוכר" (Pão de Açúcar).

 

 

 

 
 
 
 

וראו גם בקישור הבא: 

 

 

 

 

בעיקר פורטרטים עצמיים

18-Jul-2009 17:48:11

 

בעיקר פורטרטים עצמיים

 

 


 

יעקב פורת - פורטרט עצמי (שמן על יוטה)

 

בהקשר לתערוכה בנושא פורטרטים-עצמיים בחו"ל, שבה אשתתף, העליתי היום ל YouTube  סרטון, שכולל בעיקר חלק ניכר מן הפורטרטים העצמיים שלי – ואת הקישור אל הסרטון הזה אני מביא בזה כאן.

 

 

 

 

"מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו"

11-Jul-2009 13:04:48

 

יעקב פורת - "החרדה", 1983, חיתוך-עץ

 

נא ראו בקישור הבא:

http://www.youtube.com/watch?v=Jv8TW2Pts_w&feature=related

 

 

 

מתיחת פנים

24-Jun-2009 20:17:48

"מתיחת פנים" – תערוכה קבוצתית במוזיאון יפו

 

 


 

יעקב פורת - ללא כותרת

 

 

במוצאי שבת, 27.6.09, בשעה 20:00, תיפתח במוזיאון יפו לעתיקות תערוכה קבוצתית, שבה משתתפים ציירם, פסלים וצלמים – ואני נוטה להניח, שהיא תהיה ראויה לביקור הן בגלל המקום, הן בגלל הנושא והן בגלל המשתתפים...

 

ראו בקישור הבא -  Face-Lifting

 

 


 

יעקב פורת - ללא כותרת

 

 

 

"צבעים" - תערוכה קבוצתית במקום לא שיגרתי

11-Jun-2009 07:35:15

תערוכה קבוצתית ב"מצפה הימים".
ראו בקישור הבא 
 
 

 

יעקב פורת - חלון רומני מס. 2


 

על אנשים ועל תרנגולות

8-Jun-2009 15:32:25

הסיפור ה"דרמטי" שלהלן הועבר אלי במייל - ואני מוצא שהוא חכם, משעשע ואקטואלי די-הצורך, כדי לשתף בו את חברי וקוראי "רשימות".

אני מביא אותו אפוא להלן כלשונו וככתבו*:

 

 


 

יעקב פורת "כפרות" (אקוורל 1981)

 

WHY DID THE CHICKEN CROSS THE ROAD?


SARAH PALIN:  Before it got to the other side, I shot the chicken, cleaned and dressed it, and had chicken burgers for lunch.

BARACK OBAMA:  The chicken crossed the road because it was time for a change! The chicken wanted change!

JOHN MC CAIN:  My friends, that chicken crossed the road because he recognized the need to engage in cooperation and dialog with all the chickens on the other side of the road.

HILLARY CLINTON:  When I was First Lady, I personally helped that little chicken to cross the road. This experience makes me uniquely qualified to ensure right from Day One that every chicken in this country gets the chance it deserves to cross the road.  But then, this really isn't about me.

GEORGE W. BUSH:  We don' t really care why the chicken crossed the road. We just want to know if the chicken is on our side of the road, or not. The chicken is either against us, or for us. There is no middle ground here.

DICK CHENEY:  Where's my gun?

COLIN POWELL:  Now to the left of the screen, you can clearly see the satellite image of the chicken crossing the road.

BILL CLINTON:  I did not cross the road with that chicken.  What is your definition of chicken?

AL GORE:  I invented the chicken.

JOHN KERRY:  Although I voted to let the chicken cross the road, I am now against it! It was the wrong road to cross, and I was misled about the chicken's intentions.  I am not for it now and will remain against it.

AL SHARPTON:  Why are all the chickens white? We need some black chickens.

DR. PHIL:  The problem we have here is that this chicken doesn't realize that he must first deal with the problem on this side of the road before it goes after the problem on the other side of the road. What we need to do is help him realize how stupid he's acting by not taking on his current problems before adding new problems.

OPRAH:  Well, I understand that the chicken is having problems, which is why he wants to cross this road so bad. So instead of having the chicken learn from his mistakes and take falls, which is a part of life, I'm going to give this chicken a car so that he can just drive across the road and not live his life like the rest of the chickens.

ANDERSON COOPER, CNN: We have reason to believe there is a chicken, but we have not yet been allowed access to the other side of the road.

NANCY GRACE:  That chicken crossed the road because he's guilty! You can see it in his eyes and the way he walks.

PAT BUCHANAN:  To steal the job of a decent, hardworking American.

MARTHA STEWART:  No one called me to warn me which way that chicken was going.  I had a standing order at the Farmer's Market to sell my eggs when the price dropped to a certain level.  No little bird gave me any insider information.

DR SEUSS:  Did the chicken cross the road? Did he cross it with a toad? Yes, the chicken crossed the road, but why it crossed I've not been told.

ERNEST HEMINGWAY: To die in the rain, alone.

GRANDPA:  In my day we didn't ask why the chicken crossed the road. Somebody told us the chicken crossed the road, and that was good enough.

BARBARA WALTERS:  Isn't that interesting?  In a few moments, we will be listening to the chicken tell, for the first time, the heart-warming story of how it experienced a serious case of molting, and went on to accomplish its lifelong dream of crossing the road.

ARISTOTLE:  It is the nature of chickens to cross the road.

JOHN LENNON:  Imagine all the chickens in the world crossing roads together, in peace.

BILL GATES:  I have just released eChicken 2008, which will not only cross roads, but will lay eggs, file your important documents, and balance your checkbook.  Internet Explorer is an integral part of eChicken 2008. This new platform is much more stable and will never crash or need to be rebooted.

ALBERT EINSTEIN:  Did the chicken really cross the road, or did the road move beneath the chicken?

COLONEL SANDERS:  Did I miss one?

 

-----------------

* לעומת זה לא עלה בידי "ליישר" את הטקסט לשמאל העמוד, כנדרש לגבי טקסט לועזי...

 

 

 

54 עבודות "שיחות עם קפקא" ב YouTube

24-May-2009 13:16:47

 

54 עבודות "שיחות עם קפקא" ב YouTube

 

 
 

 

 על הסרט "פרידות" – ועל פונקצית "הריחוק האסתטי"

 6-May-2009 00:32:48

 

הסרט היפני "פרידות" זכה בארץ להתייחסות נרחבת מאוד בכתב, מן הסתם – במקרים אחדים לפחות - בעיקר משום "שגזל מ'ואלס עם באשיר' את האוסקר", כפי שמצוין באחדות מן ה"כתבות".

מדובר בסרט מושקע מאוד, שתהליך הפקתו השתרע על פני כ 10 שנים (בעקבות רעיונו של השחקן הראשי בסרט מסהירו מוטוקי, שאף למד במיוחד עבור הסרט לנגן בצ'לו!!!) –, ואמנם מרבית הכותבים מהללים, משבחים וממליצים על הסרט בחום ובהתלהבות, כגון:

 

 "במשפט אחד: יצירה מרגשת ונוגה, עוד ניצחון של הקולנוע האסיאתי, סרט שראוי בהחלט לאוסקר שהוענק לו" (רון פוגל - מיוחד לאפוק טיימס)

 

או: כך מסכמת טלי פרי בבלוג שלה ב  Café The Marker: "לסיכום: סרט רגיש ומלא תובנות על החיים ועל המוות. מומלץ מאד".

 

ואיילת איידלברג (אנתרופולוגית וחוקרת תרבויות ודתות של מזרח אסיה(, בפוסט שכותרתו "על החמלה ועל החלום" מסכמת את דבריה בזו הלשון "הכותרת שנתתי היא 'החמלה והחלום'. החמלה היא הציר והמסר המרכזי של הסרט הזה. והחלום? כי זהו פשוט חלום של סרט. וכל מילה נוספת תהייה מיותרת"

 

ותמר ברוש, שאף כתבה שיר לכבודו של הסרט, מסיימת את דבריה כך: "'פרידות' הוא מסוג הסרטים אשר ממשיכים ללוות אותנו גם בימים שאחרי הצפייה, כניחוח של רגישות ויופי, וכתזכורת מתמדת להיות טוטאליים בעודנו בחיים".

 

 
 

והשאלה המתבקשת (= העילה לכתיבתה של רשימה זו) היא, מה גורם לצופים לחוש "רוממות רוח" -  כזו שעולה מן האמירות במובאות הנ"ל - מסרט שנושאו המרכזי הוא המוות והפרידות מהמתים, ושבחלק ניכר של הסצנות שלו מוצג הטיפול במת לפני העברתו לקבורה? לכאורה הדבר צריך היה לעורר בצופה לכל הפחות אי-נוחות, ואף להביאו לידי "דכדוך נפש" -  כפי שנושאים אלה גורמים ומשפיעים לפחות על רובינו במציאות; בחיים. אלא שבכך טמון ההבדל העקרוני בין יצירת האמנות, שהיא אובייקט אסתטי,  ובין "המציאות" או החיים.

 

באומנות – וסרט הקולנוע הוא כמובן אובייקט אמנותי -  גם הדברים הקשים ביותר שמוצגים, חייבים להיות "יפים", ואסור שהם יגרמו לנו "דכדוך נפש". הם יכולים לגרום לנו להיות עצובים, ואף להביאנו לידי בכי, אך בד בבד עם העצבות עליהם לגרום לנו להרגיש רוממות רוח, ולהביאנו לתחושה ולהרגשה של "יפה".

 

ואדגים במקצת את הדברים באמצעות השיר הקצרצר של יהודה עמיחי "גשם בשדה הקרב" (שהובא על ידי בפוסט הקודם לכבוד יום הזיכרון לחללי צה"ל):

 

גֶּשֶׁם יוֹרֵד עַל פְּנֵי רֵעַי:

עַל פְּנֵי רֵעַי הַחַיִּים, אֲשֶׁר

מְכַסִּים רָאשֵׁיהֶם בִּשְׂמִיכָה -

וְעַל פְּנֵי רֵעַי הַמֵּתִים, אֲשֶׁר

אֵינָם מְכַסִּים עוֹד.

 

השיר הזה – בדומה לסרט "פרידות" -  דן במוות. וגם הוא אמור להביאנו להרגיש עצבות, ואולי אף להזיל דמעה – והוא אכן מביאנו לידי כך - אלא שבד בבד אנו חשים בלי ספק הרגשה של רוממות רוח, הרגשה אסתטית של "יפה", בניגוד גמור למה שהיינו חשים קרוב לוודאי למראה גופות החיילים המתים בשדה הקרב, לו היינו נמצאים על ידם.

הפער הזה בין הנושא הקשה לבין "הרגשת היפה" ורוממות-הרוח, שאנו חשים, מושג באמצעות מה שמכונה בתורת הספרות בשם "ריחוק אסתטי". בשיר הספציפי הזה של עמיחי הריחוק האסתטי מושג בין היתר על ידי הסטת המבט מגופות-המתים ומיקודו בכיסוי ו/או באי הכיסוי של הראש בשמיכה – שהוא (כביכול) כל מה שמבדיל בין רעיו החיים לבין רעיו המתים.

וצריך להדגיש: לא רק שה"הסטה" הזאת אינה מונעת מאיתנו לחוש צער וכאב נוכח חבריו המתים של הדובר בשיר, אדרבא: רק באמצעות האמצעי הזה של "הריחוק האסתטי" מתאפשר לחוש כל זאת, מבלי שההרגשה הזאת תופרע על ידי כאב בטן, רגש של בחילה ו/או רגשות קשים אחרים, שהיו יכולים להיות מנת חלקינו, לו היינו שותפים לסצנת המתים בשדה הקרב במציאות, או לו היינו צופים בה באמצעות דיווח בטלוויזיה.

 

בתקווה שלו רק משהו ממשמעותו של המונח "ריחוק אסתטי" הובהר לעיל – ועל ידי כך הובהר גם משהו "על קצה המזלג" לגבי המבדיל בין יצירת-אמנות לבין ה"מציאות" או ה"חיים" -  ניתן לומר לגבי הסרט "פרידות", ש"רוממות הרוח", שחשו מרבית הצופים במהלך צפייתם בסרט – בד בבד עם העצבות, שהביאה רבים מהם להזיל דמעה – נובעת מכך, שיוצריו השכילו בקפדנות לשמור על "ריחוק אסתטי" בטיפולם בנושאו הקשה של הסרט.

יתרה מזו: אפשר שההליך היפני של הטיפול במת לפני הקבורה, שמצוי במרכזו של הסרט, הוא עצמו מכיל אלמנטים של "אובייקט אמנותי" -  עם זאת יש להניח, שהבמאי יוז'ירו טאקיטה הוסיף לו מרכיבים שונים נוספים של "ריחוק אסתטי", כפי שמשתמע מדבריו הבאים:

 


 

הבמאי יוז'ירו טאקיטה

 

 

 

"אני חושב שניסיתי להעניק איזשהו יופי מיוחד לקרבה המעיקה הזו למוות, ואת זה עשיתי באמצעות טיפולו של הגיבור בגופות. התחושה המדהימה שלוותה אותי, כשחזיתי לראשונה בעבודה הזו של שילוח המת, היא שנסכה בי את הביטחון לעשות את הסרט הזה".

 

 

 

 

 

 

ואסיים בהערה "על קצה המזלג" לדיון שמתקיים בעניין גזילת האוסקר מ"ואלס עם באשיר", ובכך להאיר הארה נוספת את ההבדל הבסיסי בין יצירת האמנות לבין ה"חיים", ו/או בין ה"דיווח" ביצירת האמנות לבין דיווח עיתונאי.

  

גיתית גינת כותבת ב"עכבר העיר און ליין" בשבת ב 4 באפריל 09 כך:

" למה 'פרידות' זכה באוסקר? כלומר, למה הוא ולא 'ואלס עם באשיר' הראוי ממנו פי כמה? [...]

"תמונה של מוות נועלת גם את 'פרידות' וגם את 'ואלס עם באשיר'. תמונת המוות הסוגרת את 'ואלס עם באשיר' היא תמונה של רצח, כאוס, כישלון ואשמה. תמונת המוות שנועלת את 'פרידות' היא תמונה אוהבת, משלימה, מקבלת את סדרי העולם. זה, ואולי עוד כמה אינטריגות וחישובים, העניקו ליפאני את האוסקר (ההדגשות שלי י.פ.)"

ובכך מעידה על עצמה הגברת גינת לכל הפחות, שכל הנדון לעיל זר לה לחלוטין.

 

ללי ציפי מיכאלי לעומת זה (משוררת – בוגרת החוג לספרות של בר אילן) חולקת אמנם לא מעט שבחים ל"ואלס עם בשיר" -  אך טוענת לגבי סצנת הסיום של הסרט (שממנה מתלהבת גיתית – מטעמיה – שהובאו לעיל) כך: " דוקומנטציה קשה היישר לפרצוף. מוות. טבח. צווחות כאב. ככה זה נגמר [...] יצאתי עם תחושה שהוסר הריחוק האסתטי ההכרחי [...]. הסיום סוחט רגשית, ואת זה לא אהבתי".

למען האמת: אף אני לא. לעומת זה מאוד אהבתי את סצנת הסיום ב"פרידות".

אשת הקוסמוס הגדול

 

 

 

צפת - שני אירועי אמנות

9-Apr-2009 17:49:23

 

צפת – פסח תשס"ט / שני אירועי אמנות    (עד ה 12 במאי 2009) 

 

 


 

יעקב פורת - שמש 4

 

למטיילים ברחבי הגליל בימי החג - ראו בקישור הבא: 
צפת - שני אירועי אמנות

 

(ואילו לנשארים באזור המרכז - להזכירכם:

"הגדה של יצירה")

 

לכולם - חג שמח!

 

 

 

מה בין סיפור "אוקאסן וניקולט" לבין ג'ובאני בוקצ'ו?

4-Apr-2009 08:43:05

 

ו/או על "סופרים כבני אדם" ועל "עורכים דעתנים"

 

"אוֹקאסֶן וניקוֹלֶט" הוא סיפור צרפתי מימי הביניים, ששם מחברו לא נודע,  "ותאריכו נקבע כמעט בביטחון: המאה השלוש-עשרה אחרי הספירה" – כדברי לאה גולדברג במבוא של תרגומה ל" Aucassin et Nicolette", ואילו ג'ובאני בוקאצ'ו  הוא כידוע איטלקי, יליד טוסקנה, שידוע בעיקר כמחברו של "דקאמרון" ושנולד בשנת 1313, כלומר במאה ה 14 לספירה.

 

על אף העובדות המוצקות הנ"ל, נודע לי ממש לאחרונה, מתוך מייל ששיגר אלי המשורר אלישע פורת, "שבספרה של לאה גולדברג "אמנות הסיפור", שיצא לאור בשנת 1963 (ושקראתיו בזמנו בצמא*), "הוסיף מאן דהוא" – מבלי להיוועץ במחברת או אף מבלי לידע אותה ("בהעדרי" בלשונה של לאה גולדברג) -  את שמו "של המחבר האיטלקי על סיפור שנכתב צרפתית לפחות מאה שנה לפני שנולד בוקאצ'ו" (לאה גולדברג, 25 בנובמבר     1966 -  וראו את המכתב במלואו להלן).

 

ולא שאין קשרים בתחום ה"פואטיקה" בין סיפוריו של בוקאצ'ו ובין "אוקאסן וניקולט" (כפי שהיא מציגה בהרחבה בפרק י' - "מתכונת הסיפור בימי הביניים ועד המאה ה י"ז" -  בספרה הנ"ל "אמנות הסיפור") אלא שמכאן ועד למסקנות ההזויות של העורך האלמוני (שלא מן הנמנע שהסיקן על יסוד אי-הבנתו את האמור בפרק י' הנ"ל) המרחק בלתי ניתן לגישור.

 

 

על "אוֹקאסֶן וניקוֹלֶט" כותבת לאה גולדברג במבוא לתרגומה, כי "הוא הסיפור הראשון בספרות האירופית שנכתב בפרוזה – אם כי הוא שזור שירים מחורזים -  שכל כוונתו היא לא ללמד מוסר השכל ולא להורות חכמה ודעת אלא לספר סיפור על בני אדם, על אהבתם, הרפתקאותיהם ויחסיהם, ויש בו כל הסממנים של סיפור אמנותי כפי  שאנו תופסים היום את המילה הזאת".

 

קראתי את "המעשה באוקאסן וניקולט" - שראה אור בתשכ"ז, 1966, בהוצאת ספרי תרשיש ודביר – לפני שנים רבות, אהבתי אותו מאוד, ושנים לא מעטות לאחר מכן – ב 1987 - קראתי לציור שמן (שנוצר מלכתחילה בלי כל קשר לסיפור...) בשם  Aucassin et Nicolette   (והשם אף רשום בכתב-ידי בחלקו העליון של הציור).

 

 

 

 


 

יעקב פורת, אוקאסן וניקולט

 

ולא הייתי נזכר בכל אלה לולי המייל הנ"ל שקיבלתי מאלישע פורת, שכותרתו "סופרים כבני אדם" ושדן ב"מכתב נשכח של לאה גולדברג". וכך הוא כותב: 

 

"לפני איזה זמן נתגלגל לידי מכתב נשכח ומעניין של לאה גולדברג. דומני שזהו פרסום ראשון שלו. המכתב תוקתק במכונת כתיבה ולא נכתב בכתב ידה של המשוררת. הוא נשלח אל אפרים בן-דור, שהיה שנים רבות איש הביצוע של הוצאת 'ספרית פועלים'. במכתבה מתלוננת לאה גולדברג על טעות חמורה לדעתה, 'איומה' כלשונה, שנפלה  בספרה 'אמנות הסיפור', שנדפס לראשונה בשנת 1963, ועמד לצאת בתשכ"ז במהדורה נוספת".

 

וזה לשון מכתבה של לאה גולדברג:

 

25 בנובמבר 1966.

 

לכבוד אפרים בן-דור שלום וברכה,

 

קבלתי את מכתבך עם ההודעה על המהדורות החדשות של ספרי, תודה רבה. לפי שבמהדורות הקודמות של "אמנות הסיפור" היתה טעות איומה בעמוד 187, ובשעתו צורף לספר פתק עם תיקון טעות (שמן הסתם אין איש משתמש בו), אבקש עתה לתקן את הדבר בגוף הספר – משמע למחוק את שם המחבר של "אוקאסן וניקולט" או אולי מוטב לכתוב במקום שכתוב שם ג'ובאני בוקאצ'ו: סיפור צרפתי מאת מחבר אלמוני. אין זה הכרחי למחוק שהרי בפרק הספר המוקדם לסיפור זה מוסבר די הצורך שהסיפור הוא צרפתי ושם מחברו לא נודע. אני מציעה להדפיס את השורה הפותחת רק אם זה הכרחי מבחינה טיפוגראפית שלא תהיה חסרה שורה בעמוד. בדרך כלל ראוי היה לעשות כדרך שהיה בכתב היד שלי: שם הסיפור ותו לא, זאת אומרת פשוט למחוק את מה שהוסיף מאן דהוא בהעדרי, שם של המחבר האיטלקי על סיפור שנכתב צרפתית לפחות מאה שנה לפני שנולד בוקאצ'ו.

אני מודה לך ובטוחה שהדבר יעשה כהלכה.

במיטב הברכה,

לאה גולדברג.

 

 


 

צילום מכתבה של לאה גולדברג

 

 

ואלישע פורת מוסיף:

"מעניין מי היה זה אותו 'מאן דהוא' מעורכי ההוצאה ["בין אם הייתה זו טעות 'איומה', ובין אם היתה זו התערבות חריגה של עורך דעתן"], שהרשה לעצמו מה שהרשה, בלי להתייעץ או אפילו להודיע לגולדברג. אם יש מי [...] היודע במי מדובר, עזרתו תתקבל בברכה"

 

ואני מצטרף ללא כל היסוס לבקשתו של אלישע.

 

-----------

* גם אם מסתבר במבט לאחור, שלא שמתי לב בזמנו לשגיאה החמורה ב"נספח א" בעמוד 187 - אלא אם כן דילגתי בזמנו על קריאתו של הנספח...

 

 

 

 

"הגדה של יצירה"

1-Apr-2009 10:23:24

 

 

אשמח לפגוש את כולכם בערב הפתיחה, ג' דחוהמ"פ, 12.4.09, ובינתיים חג שמח וכשר.

וראו (ביתר בהירות) בקישור הבא - הגדה של יצירה

 

 

למטיילים ברחבי הגליל בימי החג - ראו בקישור הבא: 
צפת - שני אירועי אמנות

 

 

 

"החרדה" ו/או "אישה, פניה" 

 11-Mar-2009 09:12:55


 

יעקב פורת, "החרדה", 1989

 

חוה ניסימוב / אִשָּׁה, פָּנֶיהָ

 

אִשָּׁה, פָּנֶיהָ כַּרְטִיס בִּקּוּר רֵיק,

מְנַעֶרֶת קִמְטֵי זִכָּרוֹן.

לֹא מְזַהָה אֶת שְׁמָהּ עַל הַדֶּלֶת,

שֶׁאֲמוּרָה לִסְגֹּר אֶת אֲשֶׁר אָגְרָה,

שֶׁמִּמֵּילָא אֵינוֹ שֶׁלָּהּ

 

חיתוך הלינוליאום שלי "החרדה" משנת 1989 מובא מול השיר "אישה, פניה" של חוה ניסימוב בספר שיריה "רעבת רחם" (שיצא לאור השנה בהוצאת עקד) - על פי בחירתם של המשוררת ושל העורכים בהוצאה לאור - ובהסכמתי.

 

 

 

אמצאה טובה

28-Feb-2009 14:55:55

חֲבָל, הָיִינוּ אַמְצָאָה טוֹבָה

 

הֵם קָטְעוּ

אֶת יְרֵכַיִךְ מִמָּתְנַי.

לְגַבַּי הֵם תָּמִיד

רוֹפְאִים. כֻּלָּם.

 

הֵם פֵּרְקוּ אוֹתָנוּ

זֶה מִזּוֹ. לְגַבַּי הֵם מְהַנְדְּסִים.

חֲבָל, הָיִינוּ אַמְצָאָה טוֹבָה

 

וְאוֹהֶבֶת: אֲוִירוֹן עָשׂוּי מְאִישׁ וְאִשָּׁה,

כְּנָפַיִם וְהַכֹּל:

מְעַט הִתְרוֹמַמְנוּ מִן הָאָרֶץ,

מְעַט עַפְנוּ.

 

יהודה עמיחי

 


 

יעקב פורת - אמצאה טובה

 

התייחסתי לשיר הזה בסוף רשימתי מן השבוע שעבר, שם סיפרתי על קריאתו ו"ניתוחו" של השיר הזה בנוכחותו של המשורר ב"מדרשה העברית" בבואנוס איירס, והבטחתי לדון ב"פרטיה של [ה]אינטרפרטאציה" בהזדמנות אחרת, ואני עומד אפוא לקיים הבטחה זו - לפחות באופן תמציתי – כאן ועכשיו.

 

ובטרם אתחיל בכך, משהו על עבודתי שמובאת כאן, שנוצרה ב 2003, ושקראתיה בשם "אמצאה טובה" (כדרכי, רק לאחר סיומה, והפעם באופן בלתי נמנע, שכן במהלך היווצרותה של העבודה רשמתי על גביה בעיפרון את השיר של עמיחי משני צדדיה) – ואדון בקצרה ביחס שבינה ובין שירו של עמיחי, ומתוך כך אעיר הערות אחדות לגבי ההיבט הפיגורטיבי בשירה בכלל ובשיר הנדון של עמיחי בפרט. ובכך אתחיל:

 

ההבדל הבסיסי והמהותי בין "האמנות הפלסטית", שהציור משתייך אליה, לבין "האמנות המילולית" שהשירה משתייכת אליה, הוא כמובן בחומרים השונים, שמשמשים כל אחת מהן, ושמהם ובאמצעותם נבנים ונוצרים ה"אובייקטים" בכל אחת מאמנויות אלו. עם זאת: נוהגת כל אחת מהן "לפלוש" באמצעותם של חומריה השונים לתחומה של השנייה...השירה פונה להיבט הוויזואלי שלנו באמצעות ה"ציורים" או ה"תמונות" שהיא "מציירת" ומציגה, והציור מתחבר לאמנות המילולית בעיקר באמצעות הכותרות, שהצייר מעניק להם ובאמנות העכשווית - בעיקר - גם באמצעות מלים ואף באמצעותם של טקסטים שלמים שהצייר משבץ בציוריו, והם אמורים להוות מרכיב קומפוזיציוני של הציור.

בשירו של עמיחי מצויים שלושה "ציורים", ו/או שלוש "תמונות". בכל אחד משלושת בתי השיר  - ציור נפרד משלו. בבית הראשון – תמונה של בית חולים, שבו ה"רופאים" קוטעים את ירכיה ממותניו. בבית השני – תמונה של בית מלאכה, שבו "פרקו" אותם "זה מזו", ובבית השלישי תמונת אוירון (עם " כנפיים והכל") -  "עָשׂוּי מְאִישׁ וְאִשָּׁה", שקצת התרומם מן הארץ וקצת עף...

ויש כמובן הבדל במאמץ הנדרש בהבחנה של "תמונה" בציור לעומת "תמונה" בשיר. ניתן לומר בלשון הכללה, כי בציור כל אחד (אם יש לו עיניים בראשו) רואה פחות או יותר "אותה תמונה" – ואילו בשיר דרוש לעתים מאמץ ניכר, כדי להבחין ב"תמונה", והיא לעולם תהיה בסופו של דבר סובייקטיבית למדי – בהתאם לעולמו ולניסיון חייו של המבחין.

קשה לי להעריך את מידת הדמיון וניסיון החיים שנחוצים, כדי להבחין בתמונת האווירון שעשוי מאיש ואישה עם הכנפיים והכל (שכך הם היו ונדמו לפחות בסיטואציות האינטימיות מאוד שלהם, בטרם "פורקו" כנדון בתמונת הבית השני ו"נקטעו" כנדון בתמונת הבית הראשון...).

 

הבחנה ב"ציורים" ו/או ב"תמונות" אלה בשיר, וכן השימוש הרב במילים ובדימויים מתחום הטכנולוגיה ("אמצאה", "מהנדסים" "אווירון" ואפילו הרופאים נתפסים כאן כנציגי העולם הטכנולוגי) הם תנאי הכרחי ליכולתנו להבין את משמעותו של השיר הזה, " שקובל על כך, שהטכנולוגיה של ימינו מחבלת ברומנטיקה ובאהבה", כפי שאמרתי ברשימה מן השבוע שעבר.

ומילים אחדות על היחס בין הציור שלי, שמובא לעיל ושהכותרת שניתנה לו על ידי היא "אמצאה טובה" – ניתנה לו לאחר שהשיר הזה של עמיחי שובץ בו במלואו (ובשום אופן לא מלכתחילה):

אי אפשר בשום אופן להבינו כאילוסטראציה לשיר, לא רק משום שמלכתחילה הוא לא התכוון להיות כזה, כי אם גם משום ההבדלים הרבים שביניהם:  בציור תשעה "חלונות" שבכל אחד מוצגת "תמונה" כלשהי, שאף אחת מהן אינה דומה לאף לא אחת משלוש ה"תמונות" שבשירו של עמיחי. מה אפוא מצדיק – במבט לאחור - את החלטתי (האינטואיטיבית לחלוטין באקט של תהליך העבודה) לרשום את שירו של עמיחי בצדדיו של הציור ולקרוא לו בשל כך "אמצאה טובה"?  אפשר שגרמו לכך עצם המבנה של ה"חלונות" המשותף לשניהם (למרות ההבדל המספרי) – כשבכל אחת מוצגת "תמונה" ו/או התרחשות אחרת. ואפשר שיש גם הצדקות נוספות, שלי אין כל כוונה לעסוק באיתורן...

 

אשר לעבודה הזאת כשלעצה:

היא אחת מסדרה של עבודות, שנוצרו ב 2003, שכותרתה העיקרית היא "מצבו של האדם 2003", ושהוצגה בפברואר 2007 במוזיאון בית התנ"ך בתערוכה, ששמה היה "גם למראה נושן יש רגע של הולדת" -  כשמה של אחת מן העבודות של הסדרה (שבה שובץ המשפט הזה מן השיר "ירח" של אלתרמן, וכשמו של מאמר קצר של רינה גינוסר על עבודותיי משנת 2000 ואילך.

 

 

 

 

קריאה משווה (תמציתית) בארבעה שירי אהבה

22-Feb-2009 13:34:21

 

ארבעה שירי אהבה

 

קריאה משווה (אלמנטארית) - ומשהו על סמכותו הפרשנית של היוצר לגבי יצירתו

 

 


 

יעקב פורת - זה לא הים

 

 

[1]

הַלַּיְלָה אָרַבְתִּי

 

הַלַּיְלָה אָרַבְתִּי עַל-חַדְרֵךְ

וָאֶרְאֵךְ שֹׁמֵמָה הֶחֱרַשְׁתְּ;

בְּעֵינַיִךְ הַנְּבוּכוֹת בַּחַלּוֹן

נִשְׁמָתֵךְ הָאֹבְדָה בִּקַּשְׁתְּ –

 

בִּקַּשְׁתְּ אֶת-גְּמוּל חֶסֶד נְעוּרָיִךְ –

וְאַתְּ לֹא-רָאִית, אֲהוּבָתִי,

כִּי כְּיוֹנָה חֲרֵדָה בְּחַלּוֹנֵךְ

הִתְחַבְּטָה, הִתְלַבְּטָה נִשְׁמָתִי.

 

          ח.נ. ביאליק

[2]

 

חֲבָל, הָיִינוּ אַמְצָאָה טוֹבָה

 

הֵם קָטְעוּ

אֶת יְרֵכַיִךְ מִמָּתְנַי.

לְגַבַּי הֵם תָּמִיד

רוֹפְאִים. כֻּלָּם.

 

הֵם פֵּרְקוּ אוֹתָנוּ

זֶה מִזּוֹ. לְגַבַּי הֵם מְהַנְדְּסִים.

חֲבָל, הָיִינוּ אַמְצָאָה טוֹבָה

 

וְאוֹהֶבֶת: אֲוִירוֹן עָשׂוּי מְאִישׁ וְאִשָּׁה,

כְּנָפַיִם וְהַכֹּל:

מְעַט הִתְרוֹמַמְנוּ מִן הָאָרֶץ,

מְעַט עַפְנוּ.

 

יהודה עמיחי

 

[3]

 

זֶה לֹא הַיָּם 

 

זֶה לֹא הַיָּם אֲשֶׁר בֵּינֵינוּ,

זֶה לֹא הַתְּהוֹם אֲשֶׁר בֵּינֵינוּ,

זֶה לֹא הַזְּמַן אֲשֶׁר בֵּינֵינוּ

זֶה - אָנוּ שְׁנֵינוּ אֲשֶׁר בֵּינֵינוּ.

 

לאה גולדברג

[4]

אִם יִשְׁאֲלוּך

 

 אִם יִשְׁאֲלוּךָ

עַד אָן לִוִּיתָנִי,

אֱמֹר:

עַד נַחַל הַדְּמָעוֹת

   שֶׁל הַפְּרִידָה.

 

(משוררת יפנית אלמונית.מתוך "סיפורי איזו". תרגום:

לאה גולדברג)

 

 

בארבעת השירים מוצגת - מתוך שלושה היבטים שונים - אהבה זוגית בכישלונה:

בשני השירים הראשונים מבהיר ומסביר כל אחד מן הדוברים את הסיבות לכישלונה של האהבה, בשלישי מסבירה הדוברת את הסיבה לאי-היכולת לקיימה -  ואילו ברביעי מציגה הדוברת את מצבה ואת הרגשתה בתום הכישלון והפרידה.

 

שירים [1] + [2] -  שנבדלים זה מזה במידה ניכרת - נבדלים מן השירים [3] + [4] לא רק מבחינת היקפם (הארוך יותר באופן יחסי), כי אם גם במידת מורכבותם.

 

השירים "זה לא הים" של לאה גולדברג ו"אם ישאלוך" של המשוררת היפנית האלמונית -  עוצמתם נובעת מ"פשטותם", מיכולתם להפתיע על אף היותם חד-שכבתיים בעיקרם ולמרות ממדיהם המיניאטוריים. ואילו השירים "הלילה ארבתי" של ביאליק ו"חבל, היינו אמצאה טובה" של עמיחי מורכבים הרבה יותר והם בעלי שכבה סמויה, שחובה על הקורא לנסות לחושפה, כדי לעמוד על משמעותם.

 

אומר אפוא דברים תמציתיים אחדים על "שכבתן הסמויה" של שיריהם של ביאליק ושל עמיחי:

הסיטואציה ב"הלילה ארבתי" היא סיטואציה של מארב – שהמאפיין העיקרי שלו הוא ההבדל הניגודי-הבסיסי שבין שני מרכיביו: בין האורב שאמור להיות "רואה ואינו נראה" ובין הנארב, שאמור להיות "נראה ואינו רואה". ואילו בשיר הזה – באופן פרדוקסאלי ולא הגיוני לכאורה - מאשים האורב את הנארבת, שהיא לא ראתה אותו: "וְאַתְּ לֹא-רָאִית, אֲהוּבָתִי", הוא מתריס כנגדה. ונראה לי שבהאשמה פרדוקסאלית זאת טמונה עיקרה של המשמעות של השיר:

הואיל ו"האורב", שהוא הדובר של השיר, מכנה את האישה, שאחריה הוא ארב באותו לילה מסוים בשם "אהובתי", חייבים להניח, שלא רק שהם אינם זרים זה לזו, כי אם אף זאת, שלפחות בעבר היו ביניהם יחסי אהבה.

בשני בתי השיר מציג הדובר - בהקבלה - את עצמו, את עשייתו ואת מושא ראייתו (בית א') – ואותה לעומתו (בית ב') – את "פעילותה" ואת אי-ראייתה אותו. הוא מאשים אותה בעיסוק מופרז בעצמה, ברחמים עצמיים,  ובחיפוש אחר גמול על "חסד נעוריה" (לגביו יש להניח) – עיסוק, שתופס את כל ישותה ואינו מותיר מקום לראייתה אותו, ואת נפשו ה"מתחבטת" וה"מתלבטת", מה שמותיר אותו בסטאטוס של "רואה ואינו נראה". אי-מסוגלותה לראות מעבר לעצמה – היא לפי תפיסתו – כך נראה - שורש הבעיה של יחסיהם.

 

בשירו של יהודה עמיחי לעומת זה, הגורם לפירוק הזוגיות הוא חיצוני. "הם", "כולם", ה"רופאים" וה"מהנדסים" – פרקו אותם "זה מזו".

 

לפני שנים רבות הבאתי שיר זה לעיון בפני כיתת תלמידים ב"מדרשה העברית" בבואנוס איירס (מעין 'בי"ס גבוה למדעי היהדות' – על פי כותרתו המשנית, שבו לימדתי באותה עת במשך כשנתיים) – בנוכחות מחברו של השיר, יהודה עמיחי, שבא לביקור באותה "מדרשה" (ושבה לימדתי באותם ימים - בסטטוס של שליח מטעם הסוכנות היהודית).

 

נושא השיעור – שנקבע על ידי לרגל האירוע של נוכחותו של המשורר בשיעור-  היה "סמכותו הפרשנית של היוצר לגבי יצירתו". התיזה שהוצגה לפני התלמידים מראש (שלא בנוכחות המשורר) הייתה , שהיוצר אינו בהכרח הפרשן הטוב ביותר של יצירתו (ולא אמנה כאן את הנימוקים לתפיסה זאת, שמקובלת עלי גם היום).

נקבע עם התלמידים טרם כניסתו של עמיחי לשיעור, שנציע כמיטב יכולתנו אינטרפרטציה לשיר הנדון בנוכחותו של היוצר, והיה והמשורר-היוצר יסכים עימה, מה טוב, והיה אם לאו – יהיה עליו לנמק את תפיסתו ולהגן עליה, וזכותנו תהיה לדחותה, אם היא לא תתקבל על דעתנו. הדרמה נמנעה -  כי יהודה עמיחי תמך לחלוטין באינטרפרטאציה שעלתה במהלך השיעור – שמדובר בשיר מחאה, שקובל על כך, שהטכנולוגיה של ימינו מחבלת ברומנטיקה ובאהבה.

את פרטיה של אינטרפרטאציה זו – שקיבלה כאמור את אישורו של יהודה עמיחי – נותיר להזדמנות אחרת, שאחרת תתארך רשימה זאת מעבר לרצוי מבחינתי...

 

ואסיים רשימה זו בהבאה מחודשת של השיר היפיפה והנוגע ללב "אם ישאלוך", כשמולו ציור ללא כותרת משלי, שאפשר שהוא תואם בהלך-רוחו את השיר היפני הקצרצר.

 

 

 

 

אִם יִשְׁאֲלוּךָ

 אִם יִשְׁאֲלוּךָ

עַד אָן לִוִּיתָנִי,

אֱמֹר:

עַד נַחַל הַדְּמָעוֹת

   שֶׁל הַפְּרִידָה

 

 

ליום האהבה

13-Feb-2009 14:34:07

 

 

 

שני שירי אהבה של ביאליק וציור אחד שלי

 

הַלַּיְלָה אָרַבְתִּי

 

 

הַלַּיְלָה אָרַבְתִּי עַל-חַדְרֵךְ

וָאֶרְאֵךְ שֹׁמֵמָה הֶחֱרַשְׁתְּ;

בְּעֵינַיִךְ הַנְּבוּכוֹת בַּחַלּוֹן

נִשְׁמָתֵךְ הָאֹבְדָה בִּקַּשְׁתְּ –

 

בִּקַּשְׁתְּ אֶת-גְּמוּל חֶסֶד נְעוּרָיִךְ –

וְאַתְּ לֹא-רָאִית, אֲהוּבָתִי,

כִּי כְּיוֹנָה חֲרֵדָה בְּחַלּוֹנֵךְ

הִתְחַבְּטָה, הִתְלַבְּטָה נִשְׁמָתִי.

תרס"א.

 

 


 

עם דמדומי החמה, 1990

עִם דִּמְדּוּמֵי הַחַמָּה

 

עִם דִּמְדּוּמֵי הַחַמָּה אֶל-הַחַלּוֹן נָא-גשִׁי

וְעָלַי הִתְרַפָּקִי,

לִפְתִי הֵיטֵב צַוָּארִי, שִׂימִי רֹאשֵׁךְ עַל-רֹאשִׁי –

וְכֹה עִמִּי תִדְבָּקִי.

 

וּמְחֻשָּׁקִים וּדְבֵקִים, אֶל-הַזֹּהַר הַנּוֹרָא

דּוּמָם נִשָּׂא עֵינֵינוּ;

וְשִׁלַּחְנוּ לַחָפְשִׁי עַל-פְּנֵי יַמֵּי הָאוֹרָה

כָּל-הִרְהוּרֵי לִבֵּנוּ.

 

וְהִתְנַשְּׂאוּ לַמָּרוֹם בִּיעָף שׁוֹקֵק כַּיּוֹנִים,

וּבַמֶּרְחָק יַפְלִיגוּ, יֹאבֵדוּ;

וְעַל-פְּנֵי רֻכְסֵי אַרְגָּמָן, אִיֵּי-זֹהַר אַדְמוֹנִים,

בִּיעָף דּוּמָם יֵרֵדוּ.

 

הֵם הָאִיִּים הָרְחוֹקִים, הָעוֹלָמוֹת הַגְּבֹהִים

זוּ בַחֲלוֹמוֹת רְאִינוּם;

שֶׁעָשׂוּנוּ לְגֵרִים תַּחַת כָּל-הַשָּׁמָיִם,

וְחַיֵּינוּ – לְגֵיהִנֹּם.

 

הֵמָּה אִיֵּי-הַזָּהָב זוּ צָמֵאנוּ אֲלֵיהֶם

כְּאֶל אֶרֶץ מוֹלֶדֶת;

שֶׁכָּל-כּוֹכְבֵי הַלַּיִל רָמְזוּ לָנוּ עֲלֵיהֶם

בְּאוֹר קֶרֶן רוֹעֶדֶת.

 

וַעֲלֵיהֶם נִשְׁאַרְנוּ בְּלִי-רֵעַ וְעָמִית

כִּשְׁנֵי פְרָחִים בַּצִּיָּה;

כִּשְׁנֵי אֹבְדִים הַמְבַקְשִׁים אֲבֵדָה עוֹלָמִית

עַל-פְּנֵי אֶרֶץ נָכְרִיָּה.

 

תמוז, תרס"ב.

 

 

יכולתי להסתפק בכך, שכן השירים כמו גם הציור - כך אני מניח ומקווה - מדברים בעד עצמם, כפי שנהוג לומר. עם זאת לפני לא מעט שנים (שאז ככל הנראה נטיתי הרבה יותר להסביר ולנתח...)  פרסמתי אינטרפרטאציה מפורטת למדי לשיר "הלילה ארבתי" – שאהבתיו מאוד לפחות בימים ההם – ואפשר שאביא אינטרפרטאציה זאת כרשימה נפרדת בפוסט הבא...

ונראה לי – שלמותר להאריך בדיבור על הקשרים שבין הציור ובין שני השירים. ואציין רק את זאת: שכותרתו של הציור "עם דמדומי החמה" ניתנה לו - כדרכי - לאחר סיומו, ולאחר שלפי תחושתי – כך אני מניח - נמצאה בו קירבה לתמאטיקה ואולי גם לאלמנטים פיגורטיביים שבשיר הזה.

 ולשיר "הלילה ארבתי" מתקשר הציור בעיקר בגלל החלון, שהוא מרכיב דומיננטי בשניהם – גם אם לא רק בגללו - והואיל והחלון הוא מרכיב גם ב"עם דמדומי החמה", הוא מהווה אלמט מקשר בין שלוש היצירות.

 

ואסיים רשימה זאת בכך שאציין, שהערב - 13.2.09 -  בדרך מקרה גם בהקשר ל"יום האהבה" (שהוא כידוע חג לאו דווקא מדאורייתא...) - תיערך חגיגה בהשתתפותי ב"יקב-כץ" (לקראת נעילת תערוכתי, שמוצגת במקום החל מן 16 באוקטובר 2008) ומחר 14.2.09 ב 19:30 יצוין ה Valentine's Day  ב"ערב שמפניה ושוקולד" ב"מרכז עמיעד" -  (לקראת נעילתה של התערוכה הקבוצתית "היא והוא" ביום ב' הקרוב) שיכלול הרצאה בנושא "זוגיות על פי עקרונות הפנג שווי", שתועבר על ידי האמנית אורנה אדורם, החל מן השעה .20:00 .   

 

 

 

למות באל חמה

5-Feb-2009 07:34:38

העליתי בשבוע שעבר קישור לסרט  " ואלס עם באשיר" –  שהועלה במלואו  באתר megavideo.com    –  לטובת אלה שלא נזדמן להם לראותו בשעה שהוקרן בבתי הקולנוע ולטובת אלה, שבעקבות פרסומו הרב לאחרונה  ואפשר גם בשל   "עכשוויותו" (ולא רק בשל היותו מועמד לאוסקר...), עשויים לרצות לראותו מחדש. 

 והנה נתברר לי היום – לאחר שלא מעטים לפי מיטב ידיעתי  נזדמן להם לראותו באמצעות הקישור שצירפתי -  שהסרט  הוסר מן האתר הנדון, והמקליק על הקישור שצורף מגיע לדף, שבו מודיעים לו, כי "This video has been removed due to infringement"   במקומו כך נראה, שהם הורשו להעלות trailer  בלבד של הסרט, שזה קישורו .  

שנים רבות לפני היווצרותו של הסרט  " ואלס עם באשיר"  כתב אלישע פורת  את שירו "למות באל חמה" -  שיש ללא ספק קירבה תמטית בינו ובין הסרט "ואלס עם באשיר". ובין השניים – דהיינו אי שם באמצע שבין זמן כתיבתו של השיר ובין היווצרותו של הסרט -  בשנת 1991 - נוצר על ידי חיתוך-לינוליאום לא גדול, שקראתי לו  "הציפורים" (בלי שום קשר ל"זרזירים" בשירו של אלישע –  שכן באותה שנה טרם הכרתי את השיר הזה ו/או ואת מחברו...). אשר על כן חיתוך הלינוליאום "הציפורים" לא רק שלא נוצר כאילוסטרציה ל"למות באל חמה" הוא גם מבחינתי איננו בסטאטוס כזה גם עתה – למרות העמדתם זה מול זה...  עם זאת (ולמרות שאני נמנע  מפרשנות, בפרט כשמדובר בעבודה משלי) יש ככל הנראה קירבה כלשהי  לפי תחושתי  בין השלושה: בין הסרט, לבין שירו של אלישע ובין חיתוך הלינוליאום הצנוע משלי. 

 

אלישע פורת / למות באל חמה

 

מִתַּחַת לִשׂדֵרוֹת הַפִיקוּסִים בְּאֶל-חַמָּה
הוֹלְכִים וְשׁוֹכְבִים זַרְזִירִים.
מַעְיָנוֹת חַמִּים מֵי אֶל-חַמָּה,
וְלַיְלָה עוֹד רַע מִיּוֹמוֹ,
רוֹבֵד עַל מִי שֶׁהָיוּ לְפָנָיו,
שִׁכְבָה מֻנָּחָה עַל פָּנֶיהָ.
מַעְיָנוֹת לֹא חַיִּים מֵי אֶל-חַמָּה,
מִמֶּרְחָקִּים בָּאִים נֶחְבָּטִים,
אֶל בּרֵכוֹת מָוֶת בָּאִים.
מִי שׁוֹלֵחַ זַרְזִירִים אֶל קִצָּם?
בְּהוּלִים: שֶׁלֹא זְמַן
לִחְיוֹת וְלֹא זְמַן לִרְאוֹת
אִם יֵשׁ צוֹפֶה לְשׁוּבָם.
מֻרֱעֲלֵי מֶלַח עָפִים
לָמוּת בְּאֶל-חַמָּה.
עוֹף לֹא עוֹצֵר בְּעוֹף,
פָּנִים לָאֲדָמָה. כַּמָּה קַל
לִגְמֹר כְּמוֹ זַרְזִיר,
וְלֹא כְּמוֹ חַיָּל.

 

 


 

הציפורים, 1991

 

 

וכך מספר אלישע על נסיבות חיבורו של שירו:

 

בחורף של שנת 1972, כשנה לפני מלחמת יום הכיפורים, עשיתי שירות מילואים ארוך ומייגע במוצבי דרום הרמה, באזור אל-חמה. כל בוקר, בעת סיור הבוקר, הייתי מגלה מאות ואולי אלפים של זרזירים מתים או גוססים, מתחת לשדרות הפיקוסים הענקיים שבמתחם אל-חמה, ליד הבריכות החמות. הזרזירים נערמו ממש זה על גבי זה, וכל בוקר היו ערימות חדשות של זרזירים שמתו במהלך הלילה.

התופעה המדהימה הזו לא נשכחה ממני. המראות הקשים האלה לא נשכחו ממני. הזיכרון של הזרזירים הללו, שכאילו נידונו למות, חסרי ישע, לא הרפה ממני.

ואז באה מלחמת יום הכיפורים, ולנוכח המראות הקשים שראיתי בנקודות האיסוף של הפצועים שלנו, וחללי הסורים שנותרו באתרי הקרב של דרום רמת הגולן, במסלול האש והדם של חטיבת השריון שלי, חזרו אלי בכוח ובאלימות הזיכרונות של הזרזירים המוטלים בהמוניהם ליד הבריכות המלוחות של אל-חמה. השיר פרץ מעצמו, מהנבכים הלא ידועים והלא מוארים של הזיכרון. המשורר הצופה, המעיד והזוכר שבי, כלל את זכרי הזרזירים עם מראות המלחמה הקשים. הציפורים נתחלפו בחיילים הצעירים. והטבע כולו, נתפס כישות עוינת לחיילים הצעירים שראיתי במלחמה.

השם אל-חמה, הצליל של הצירוף הכביכול לא עברי הזה, הכה בי בחוזקה. ושירים נכתבים לא רק דרך הלב, לא רק דרך הזיכרון, אלא גם דרך האוזן. החזרה הנשנית של הצירוף אל-חמה, הפכה לפתע למנטרה הרעה, מבשרת האימה, המאחדת בין זרזירים תמימים, לבין החיילים הצעירים שלא ישובו.

(השיר נדפס בספר שיריי הראשון, "חושניה, המסגד", ספרית פועלים, תל אביב, 1975.)

 

 

 

 

היא, הוא ומעשה בצירוף מקרים

20-Jan-2009 08:03:16

באפריל 2008 פנתה אלי בטלפון משוררת  – שלא הכרתיה קודם לכן -  בשם חוה ניסימוב, הציגה את עצמה, סיפרה לי שהיא אוהבת את עבודותיי, ושאלה אם "יש מצב" (כפי שנוהגים לומר היום), שאחדות מעבודותיי ילוו את ספר שיריה, שהיא מתעתדת  להוציא לאור. ביקשתי שתשלח לי במייל אחדים משיריה, כדי להבין במה מדובר...

 

לאחר שקראתי את השירים, שהיא שיגרה אלי במייל, הודעתי לה (ללא כל היסוס) שהצעתה באה בחשבון מבחינתי. ומאז במשך חדשים אחדים התנהל ההליך של בחירת העבודות על ידיה, של עבודה מול ההוצאה לאור, מול בית הדפוס ועוד כיוצא באלה, ולפני כחודש הודיעה לי חוה, שהספר יראה סוף-סוף אור בעוד כשלושה שבועות.

 

בלי קשר לכל האמור לעיל, נעניתי לפני כחודש ימים ל"קול קורא" שהיגיע אלי להשתתף בתערוכה קבוצתית, שנושאה "היא והוא". שתי הפניות הנ"ל, זו של המשוררת חוה ניסימוב וזו של אוצרת התערוכה "היא והוא", לא אמור היה להיות ביניהן קשר כלשהו - לא להלכה ולא למעשה -  לולי אירוע של צירוף מקרים, שאירע במהלך פתיחתה של התערוכה. אחת המוזמנות על ידי לפתיחה הייתה המשוררת חוה ניסימוב, שהיגיעה לתערוכה ובידיה עותק של ספר שיריה. וכך נוצר מפגש בזמן ובמקום בין שתי הפניות ושני ה"פרויקטים" הנפרדים - שהחלו בהפרש ניכר של זמן ביניהם. יתרה מזו: רק בהתבונני בשערו של הספר ובאחת משמונה העבודות שלי, שמלוות בו את שיריה של חוה, נעשיתי מודע לכך, ששתים מן העבודות בספר – זו שבשער ואחת מפנים הספר -  מוצגות בתערוכה "היא והוא", שנפתחה זה עתה. ולא יכולתי שלא לשתף את אוצרת התערוכה בצירוף המקרים המפתיע הזה מבחינתי, כפי שהונצח בצילום הזה.

 

והנה שיר של חוה ניסימוב מתוך ספר שיריה "רעבת רחם" ומתחתיו צילום של אחת מעבודותיי (שמופיע בספר מולו): 

 

אהבה

 

אַהֲבָה טָרְפָה אוֹתִי,

מִקְּצוֹתַי עַד יַעֲרוֹת מֹחִי.

סוּסִים פִּרְאִיּים

בָּעֲלוּ אוֹתִי בַּעֲנָנִים,

כּוּשִׁים וּנְפִילִים

נָעֲצוּ שִׁנֵּיהֶם בִּבְשָׂרִי.

עִם שִׁירַת הַמַּלְאָכִים עַפְתִּי,

סָלַחְתִּי לֶאֱלֹהִים.

בָּתֵּי מְשֻׁגָּעִים גְּדוֹלִים

צָרְחוּ בִּגְרוֹנִי –

כְּשֶׁנָּפַלְתִּי

 

 

 

והנה השער של ספר השירים של חוה ניסימוב -  "רעבת רחם". שראה אור בהוצאת עקד:

 

 

 

זהו אפוא מעשה בצירוף-מקרים מימי "עופרת יצוקה", ובלי שום קשר אליה...

 

 

 

 

 

 

 

 

 

"היא והוא" כנושא של תערוכה קבוצתית

9-Jan-2009 18:59:15


 

האדונית והרוכל

 

אני עומד להשתתף בתערוכה קבוצתית, שנושאה הוא "היא והוא", שתיפתח ביום חמישי הקרוב, 15.1.09,  ב"מרכז עמיעד" ביפו, ואני מודה ומתוודה, שאני כולי סקרנות לקראת פתיחתה.  52 [!] אמנים אמורים להציג בה את פרי-התמודדותם עם הנושא, שהוא מן הסתם העתיק ביותר, הנפוץ ביותר וקרוב לוודאי גם המורכב ביותר מבין הנושאים הקיימים בעולם מאז ועד עתה.

 

מורכבותו של הנושא באה לידי ביטוי כבר בשלושת  הפרקים הראשונים בספר בראשית, שבהם מוצגים בין היתר בריאתם של אדם וחוה, התמודדותם עם הצו האלוהי הראשון והתוצאות של אופן התמודדותם (או אי-התמודדותם) עם הצו הזה. ועולות משם שאלות כבדות משקל לגבי השוויון או אי השוויון במעמדם, לגבי טיב היחסים שביניהם ולגבי המאפיינים הדומים והשונים בתחום האחריות וכיוצא בזה של כל אחד מן המינים. המספר המקראי כדרכו אינו משיב על כך תשובות בהירות וחד משמעיות, וה"פערים" שהוא פוער, אינם ניתנים בכל המקרים למילוי חד משמעי. מאמר מעניין וחשוב, שמתמודד עם חלק מן התמאטיקה בשלושת הפרקים הנדונים של ספר בראשית הוא מאמרה של פרופ' שרה יפת "בצלם אלוהים או בצלע האדם? מעמד האישה במחשבת המקרא לאור סיפורי הבריאה" .  

 

ומה שנוגע למידת נפיצותו של הנושא הכללי מאוד הזה, ניתן לומר במידה רבה של וודאות (גם אם אין בידיי מידע סטטיסטי בנדון), ש"היא והוא" הוא ככל הנראה נושא מרכזי במרבית הרומנים, הסיפורים והשירים, שנוצרו ברחבי העולם כולו מאז ומעולם.

 

וכך הדבר מן הסתם – הן לגבי מידת הנפיצות והן לגבי מידת המורכבות של הנושא הזה -  גם בתחום האמנות הפלסטית.

 

ואני אישית איני יוצא דופן – בשום פנים ואופן – בנדון. אדרבא: "היא והוא" היה והינו במידה רבה  עד עצם היום הזה (גם אם במידה פחותה במקצת...) נושא מרכזי ברבות מעבודותיי.

 

למותר לציין, שהן המורכבות והן הנפיצות הרבה של הנושא מציבים אתגר אמנותי ראוי בהתמדדות עמו...

הנה עבודה נוספת משלי, שתוצג בתערוכה הנדונה:

 

 


 

היא והוא

 

 

ראו הזמנה לתערוכה בקישור הבא: היא והוא

 

 

 

 
 

בתיהם של דוד בן גוריון ושל שלמה צמח בעיר הולדתם פלונסק

22-Dec-2008 13:23:12

מקומה של הרשימה הזאת בהקשר של כותרת המשנה של אתרי "על ציור, על ספרות ועל כיוצא באלה" הוא בעיקר במרכיב של ה"כיוצא באלה" – גם אם, כפי שיובהר מיד, יש לה גם זיקות (עקיפות בעיקר) לענייני ציור ולספרות.

נושא "ביתם של בן גוריון ושל שלמה צמח" בפלונסק קשור מבחינתי נסיבתית לפתיחתה של תערוכתי "שיחות עם קפקא" ב 4 באפריל 2006 בעיר הפולנית ווישקוב (Wyszkow, April 4 - May 3, 2006 – כ 50 ק"מ מוורשה – עיר הולדתו של מרדכי אנילביץ). שוחחתי זמן מה לפני נסיעתי עם פרופ' נורית גוברין וסיפרתי לה, שאני מתכוון להגיע לפתיחת תערוכתי בווישקוב, וכיוון שווישקוב שוכנת כ 50 ק"מ מפלונסק היא ביקשה ממני, שאם אזדמן לפלונסק, שאצלם את ביתם של בן גוריון ושל משפחת צמח – שכן היא עסקה אז בכתיבת מאמר על היחסים המורכבים שבין השניים,ש"יחסי חברות ויריבות שררו בין שלמה צמח לדוד בן-גוריון מאז ילדותם המשותפת בפלונסק ולאורך כל ימי חייהם. לעתים גברה הידידות ולעתים גברה היריבות, אבל לעתים קרובות שלטו יחד והתערבבו ביניהם עד לבלי הפרד. כל ימי חייהם התחרו זה בזה" (המאמר פורסם ב"תרבות וספרות" ב"הארץ" ב 29.5.06). למאמר נוסף לאחר מכן "אפילוג", שאותו כתבה פרופ' גוברין לאחר קבלת ממצאיי מביקורי בפלונסק ושאותו היא פרסמה - בהמשך למאמרה הנ"ל - בכרך ג' של  "קריאת הדורות" שלה, שראה אור ב 2008 בהוצאת כרמל.

ואמנם יום יומיים אחר פתיחת התערוכה ( Opening Ceremony) - לאחר שהתוודעתי קצת לעיר ווישקוב ולסביבתה הקרובה - הודעתי למארחי, Andrzej Sawicki,  שהוא גם מנהלו של "בית התרבות" המקומי שבו התקיימה התערוכה (ושהוא בין היתר בעל בקיאות ראויה לשבח בתולדות ישראל ואף בנושאים שקשורים ביהדות) – שיש בדעתי לנסוע לביקור בפלונסק. שיתפתי אותו בעילה העיקרית לכוונתי זאת, וביקשתי שייעץ לי אם לשכור מכונית או לעשות זאת בתחבורה ציבורית. תשובתו הפתיעה אותי כהוגן: הוא הציע לקחת אותי לשם במכוניתו וכן לעזור לי לאתר את שני הבתים –  של בן גוריון ושל צמח - והוא נימק את נכונותו לעשות כן בין היתר בכך, שראש העיר של פלונסק הוא חבר קרוב שלו מימי לימודיהם המשותפים באוניברסיטה, וזו תהיה הזדמנות בשבילו לפגשו, לאחר תקופה ארוכה שלא נפגשו. קבענו אפוא לצאת לדרכנו למחרת היום.

עם הגיענו לפלונסק למחרת, ולאחר שמלווי החנה את מכוניתו לא הרחק מבנין העירייה, החלטתי לשאול את עובר האורח הראשון שנתקלנו בו, אם ידוע לו היכן הבית של דוד בן גוריון, והלה השיב מניה וביה וללא היסוס כלשהו, שהבית מוכר לו היטב, ושמקומו כ 100 מטר מכאן – ממש מול כיכר העיר – והוא הצביע עליו. ניתן היה לראותו היטיב מן המקום שבו עמדנו. לעומת זה הוא השיב על שאלתי השנייה – באותה מידה של החלטיות -  שאין לו מושג היכן בית-צמח, ושהוא – שנולד בפלונסק ומכיר היטב את עירו –  מעולם לא שמע עד לרגע זה את השם צמח. לי לפחות נראתה תשובתו תמוהה במקצת, שכן לדברי פרופ' גוברין הבית אמור היה להיות מעין "ארמון" שכן מדובר במשפחה, שהייתה מפורסמת באמידותה.

הצעתי למלווי, שנניח בינתיים לבית-צמח ונתמקד ב"בית בן גוריון", וכך אכן עשינו:

 

 

 

זהו הבית. כתובתו "ככר ה 15 באוגוסט" -  15 Sierpnia Squere ("ככר ה- 15 באוגוסט" מציבה ציון היסטורי ל"קרב ווארשה" שהתרחש ב- 15 באוגוסט 1920). השם הוחלף במרוצת ההיסטוריה פעמים אחדות: שם הרחוב במאה ה- 19 היה Street Market Place   [רחוב ככר השוק]; ולאחר מלחמת העולם הראשונה היה:  Red Army Square .

 

החלק הכהה בגומחה המקומרת (שבין פתח הכניסה המקומר שמימין לבין החלון המקומר בשמאל) הוא שלט נחושת או גרניט (לא חשבתי בעת צילומו על טיבו של חומר השלט, ועל יסוד הצילום קשה לי היום לקבוע זאת בוודאות), שזה צילומו מקרוב:

 

משתקף בתוכו פנס הרחוב, שמצוי מולו (ונראה בצילום של הבית לעיל), והטקסט בעברית ובפולנית מודיע [בין יתר הפרטים הביוגראפיים הבסיסיים של בן גוריון] ש"דוד בן גוריון התגורר בבית זה לפני שעזב את פולין בשנת 1906". ובזכותו של שלט זה מוכר הבית כ"בית-בן גוריון".

בקומתו העליונה של הבית מצויה מסעדה – כפי שניתן ללמוד מן הכיתוב Restauracia (מסעדה בפולנית) ומן האלמנטים הפיסוליים (סכו"ם + צלחת, בקבוק וכוס יין) שבין חלונותיו העליונים. והואיל ואכלתי שם עם מלווי ארוחת צהריים (דגים במנה העיקרית) –  אני גם ממליץ עליה כמעט  מכל הבחינות האפשריות...

עם הכניסה דרך חלל הכניסה המקומרת שנראה בצילום העליון, נתקלים בשלט ובחץ, שמודיעים ומכוונים לקומת המרתף של הבית, שם מצוי מעין חדר זיכרון לדוד בן גוריון, שמכיל בעיקר צילומים כגון אלה שבשני הצילום הבאים:

 

 

 

 

 

 

מוזנח ועלוב למדי – כפי שזה נראה...

את כל אלה ראינו אני ומלווי Andrzej Sawicki עוד בטרם פגשנו את ראש העיר חברו – וכשאין לנו בשלב זה שום מושג לגבי הבית של משפחת צמח. אלא שבטרם אעבור לפרטים שנוגעים לבית-צמח ולמעורבותו של ראש עירית פלונסק באיתורו – חשוב להדגיש, שבניגוד להנצחה העלובה במרתף "בית בן גוריון", כפי שהיא נראית בצילומים הנ"ל, יוצאת בסך הכל עיריית פלונסק מגדרה בהדגשת ובהבלטת העובדה, שדוד בן גוריון הוא ילידה של העיר הזאת. הנה דוגמאות אחדות לכך:

 

בכיכר מול ה"בית של בן גוריון" (ואני מקפיד על סימון מירכאות-כפולות מסיבה, שתובהר בהמשך) ממוקם תמרור, שאחד מחיציו מצביע כביכול על הכיוון ועל המרחק לרמת-נגב בישראל. ורמת נגב היא כידוע המועצה האזורית בנגב, שאליה משתייך הקיבוץ שדה בוקר – "קיבוצו של בן גוריון".

 

 

 

שלט עם מסר דומה ממוקם בכניסה לבניין העירייה (הסמל המרכזי הוא של רמת-נגב, ישראל)

 

 

:

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

זאת ועוד: כ 100 מטר מן הצד האחורי של "בית בן גוריון", ברחוב שקרוי היום Wspolna (שנקרא באותם הימים של נעורי בן גוריון בשם: "סימטת העִזים", קוזשא; או: "קאזֶע געסל"), מצוי מגרש ריק ועליו ממוקמים – בצורה שנראית היטיב ממדרכת הרחוב – גלעד ואנדרטה.

 

 

על הגלעד מצוי כיתוב בפולנית בזו הלשון: "במקום זה עמד המבנה (budynek) שבו נולד ב- 1886 דוד גרין (שהוא כידוע שם משפחתו של דוד טרם הסבתו לבן גוריון)". מכאן ברור שביתו של בן גוריון, בשנות חייו בפלונסק היה כאן – ולא נשאר ממנו שריד - ובמבט לאחור הייתי אמור לשאול את עצמי מה היחס בין שני הבתים, זה שלא קיים ברחוב Wspolna וזה שבכיכר ה15 באוגוסט, ולא חשבתי על כך בעת שהותי במקום באפריל 2006...

 

 

מימין לגלעד ממוקמת אנדרטה; פסל בצורת עץ

שהכיתוב עליה, בפולנית ובעברית, מודיע כי "אתר זה הוקם לזכרו של דוד בן גוריון, כאות ועדות לחידוש קשרי הידידות, בין העיר פלונסק לבין המועצה האזורית רמת נגב".

 

 

 

 

 

 

להבהרת מיקומם של הואובייקטים, שהוזכרו עד כה, הכנתי את התרשים הבא:

 

 

 

על הבית של משפחת גרין, שלא נשאר ממנו שריד, יש עדויות לא מעטות, כגון עדותה של ברכה חבס, שמתארת את הרחוב כ"סמטה דלה" ואת בתיה כ"בתי עוני" - ואת הבית של משפחת גרין כ"בית-עץ בן קומותיים [...] אשר גדרו גובלת עם הכנסיה הפולנית ועם גן-הפירות הענף של הכומר".

בינתיים סיימנו לסעוד בו, בקומתו העליונה של הבית הנ"ל, ארוחת דגים ראויה - ועדיין אין בידינו ולו קצה של מידע על בית משפחת צמח. גם איש מהאנשים במסעדה, שאותם שאלנו בנדון, לא שמע מעולם על משפחה בשם צמח וממילא גם לא על בית, שאמור להיות קשור במשפחה זאת - וכל זאת על אף העובדה שמדובר ב"משפחת המיוחסים בעשירים שבעיר בשם צמח – בני המשפחה הזו היו במשך חמישה דורות עשירים מופלגים". וכן: "ר' נתנאל צמח ומשפחתו הענפה – מעמודי התווך של העיר והסביבה כולה היו. בעלי אחוזות גדולות ועם זה משכילים ובני-תורה כאחד. תשע אחוזות היו נחלת המשפחה, ואותן ירשו הבנים והנכדים" (ברכה חבס, 'דוד בן-גוריון ודורו', עמ' 17).

וגם ראש העיר בכבודו ובעצמו, שעימו נפגשנו מיד לאחר מכן, לא שמע על משפחת צמח ו/או על בית, שקשור במשפחה זו, והוא החליט שנלך יחד לארכיב של העיר, כדי לברר את הדברים לאשורם.

ויש פואנטה לסיפור הזה (שרמזים שונים בדברי הקודמים יכלו אולי לכוון אליה): אחרי כל הדברים האלה, לא הופתעתי מכך, שגם האחראית על הארכיב שהסבירה לי פנים, לא היה לה בתחילה שמץ של מושג על משפחת צמח, אבל הבטיחה לערוך חיפוש יסודי בארכיב הממוחשב שלהם. היא הגישה לי לעיון את "ספר פלונסק" בעברית שראה אור בארץ, ובדפדוף שטחי בתוכו נתקלתי עד מהרה בצילום גדול של שלמה צמח, והראיתי אותו לכל הנוכחים ולאחראית על הארכיב בכלל זה – דבר שהגביר את המוטיבציה שלה לברר דברים לאשורם. ואמנם, כעבור כחצי שעה הגיעה אחת מעובדות הארכיב עם תרשים מודפס, שממנו למדים באופן ברור ושאינו יכול להיות שנוי בשום מחלוקת, שלא רק שקיים בית, שהיה שייך לפחות ב 1829 להירש צמח (Heres Cemach), כי אף זאת: שמדובר ממש באותו בית, שבחזיתו מוכרז כיום בין היתר ש"דוד בן גוריון התגורר [בו] לפני שעזב את פולין בשנת 1906".

וזהו התרשים:

 


 

ה X האדום מצביע על מיקומו של הבית

 

 


 

עם ראש עיריית פלונסק בארכיב

בעקבות ממצאי אלה (ונראה בעליל שהייתה לי הזכות לגלות תגלית של ממש) כתבה פרופ' נורית גוברין פרק ו' למאמרה "שתי פרדות - בין שלמה צמח לדוד בן-גוריון" שהוזכר לעיל, שכותרתו "אפילוג - האירוניה של ההיסטוריה: הבתים שהוחלפו" (נורית גוברין, קריאת הדורות, כרך ג', עמ' 374-381).

 

 

שני שירים ושני ציורים

8-Dec-2008 20:38:09

יעקב פורת - קול באופל 2003

 

אריה לודוויג שטראוס

 

קוֹל בָּאֹפֶל

 

מַה זֶּה קָם בָּאֹפֶל וְהָיָה?

הִתְעוֹרַרְתִּי. אֵיךְ עוֹד אֵרָדֵם?

הֲקָרְאָה חַיָּה בְקוֹל אָדָם

אִם אָדָם הוּא, כַּחַיָּה יִלֵּל?

הֲתִזְעַק חַיָּה מִלֶּב-הַלֵּיל

אִם זָעַק הַלֵּיל מִלֶּב חַיָּה?

כָּל הָאֹפֶל קָם בִּי וְהָיָה.

 

 

יעקב פורת - צמח זר 2003
 

 

זלדה

 

צֶמַח זָר

 

בַּחֲצוֹת דָּלַק נֵר

בְּלִבּוֹ שֶׁל פֶּרַח

אָדֹם כַּדָּם.

בַּחֲצוֹת נִגַּר כַּזָּהָב

עַל אֵבֶל פָּנַי

חַגּוֹ שֶׁל צֶמַח זָר.

 

הציורים – כפי שזה אצלי כמעט ללא שום יוצא מן הכלל – לא נוצרו כאילוסטראציות לשירים, וכותרתם ניתנה להם אחרי היווצרותם. עם זאת יש מעט יוצא מן הכלל לפחות לגבי העבודה, שבמרכזה דמותו של אריה לודוויג שטראוס. הפורטרט נוצר על יסוד צילום שהופיע ב"תרבות וספרות" ב"הארץ" באחד מן הגיליונות ב 2003 – ואפשר שחלקה התחתון של העבודה הוביל אותי איכשהו אסוציאטיבית לשירו של שטראוס, שידעתיו ואהבתיו...

ומצאתי לנכון להביא את שתי העבודות ואת שני השירים בכפיפה אחת – בגלל האלמנטים התמאטיים המשותפים להם, בצד ההבדלים הלא מעטים שביניהם.

 

וראו "על שירתו הקלסיציסטית של אריה לודוויג שטראוס" מאת יהונתן ורדי, שמתייחס גם לשיר הספציפי של שטראוס, שמובא כאן.

 

וראו סיפור על זכות יוצרים

 

 

 

 

 

 

 

שיר ממקראה ישנה - ו/או: לאן כל זה מוביל

27-Nov-2008 12:13:30

שיר ממקראה ישנה

 

 

בָּאָבִיב הַמְאוּחָר הַזֶה פּוֹרְחִים

גוּשֵׁי הָעוֹלֶשׁ הַמַכְחִיל, וּמַוְורִידִים

פַּעֲמוֹנֵי מָעוֹג אָפִיל. עָרוּץ

הַנַחַל מִתְרוֹקֵן, וְהַרָאשִׁים הַצְהוּבִּים

שֶׁל חַרְצִיוֹת-הַבָּר כְּבָר מַרְכִּינִים

צְלָלִים אֶל הַמִדְרוֹן. הָעַיִן

צְעִירָה עוֹדָהּ, אֲבָל הַלֵב

מַזְקִין. זוֹכֵר, תוֹהֶה וּמְפָלֵל:

שׁוּב עֲנְנֵי אֲבָק שֶׁבַּמִזְרָח.

וְטַנְקִים נוֹהֲמִים, וְנֵפֶץ פִּתְאוֹמִי

קָטוּם, אָטוּם, קָשֶׁה. וְסוֹמֶק

שְׂדֵה פְּרָגִים שֶׁבְּשׁוּלֵי הַשְׁבִיל:

וּכְבָר  הַזִכְרוֹנוֹת רָצִים, וְלֵב

זָקֵן, חָרֵד, שׁוֹאֵל,

לְאָן כֹּל זֶה מוֹבִיל?

אלישע פורת  (אביב תשס"ב)

 

 אלישע פורת, שאותו אני מכיר מזה שנים אחדות, הוא משורר מקיבוץ עין החורש, שאת שירתו אני אוהב. על אף שם המשפחה הזהה, אין בינינו קשר משפחתי. 
קראתי את שירו זה בפתיחת תערוכתי
"קיץ לבנוני 2006"  (עבודות שנוצרו במהלך מלחמת לבנון ה-2 ) מתוך תחושה, שעל אף ששירו של אלישע נוצר שנים אחדות לפני מלחמת לבנון השנייה – הוא מבטא היטב את תחושותיי גם לגבי מלחמה זאת.  
הפורטרט העצמי שלי שלעיל נוצר אף הוא לפני שנים אחדות - ללא קשר לשירו של אלישע - באמצעות עכבר-המחשב... 

 

אינני יודע מה גרם לי בסתיו המאוחר הזה  להיזכר ב"אביב המאוחר" ההוא שאלישע שר עליו. אפשר שהכותרות החדשות לגבי ראש ממשלת ישראל, אדריכלה של מלחמת לבנון השנייה, הן שגרמו לי להיזכר בשירו זה של אלישע, ואפשר משום שהשאלה "לְאָן כֹּל זֶה מוֹבִיל?" שבה מסתיים השיר, היא שאלה שהרלבנטיות שלה לגבי התרחשויות אקטואליות בארצנו לא פגה כהוא זה מזה זמן רב.

 

 

"מחווה לפרננדו פסואה" - חלק ב'

20-Nov-2008 18:28:24

 

מראות וקולות מפתיחת התערוכה

 

 

פתיחת התערוכה התקיימה בתום יום ההרצאות הראשון בנוכחות שגרירת פורטוגל בישראל, הגב' Josefina Reis Carvalho, נספח התרבות והעיתונות בשגרירות פורטוגל, מר Fernando Ferreira da Silva, המרצים והקהל שהשתתפו ביום העיון הראשון של הכנס וקהל מוזמנים נוסף – שלא השתתף ביום העיון ובא במיוחד לפתיחת התערוכה.

 

 

הקישור בהמשך הוא לדף באתרי, שבו מצוי תיעוד מסוים של אירוע הפתיחה, שכולל גם - בתחתית הדף - שני סרטוני וידיאו (שצולמו במצלמת חובבים ובתאורה לאו דווקא מספקת):  מראות מן הפתיחה

  

המתרגם לפורטוגזית של נאום הפתיחה שלי (שחלקים ממנו מצויים באחד הסרטונים) הוא פרופ' סירל אסלנוב מהאוניברסיטה העברית, ממארגני הכנס. כן ניתן לראות בסרטונים את הגב' Marta Gamito, שמלמדת פורטוגזית באוניברסיטה העברית במסגרת מכון Camões וממארגני הכנס אף היא, וכן את הגב' מיכל סדן מנהלת בית בלגיה*.

 

*לפי בקשת המנהלת של בית בלגיה הוארכה התערוכה - שאמורה היתה להסתיים ב 30 בנובמבר - עד ה 30 בדצמבר 2008.

 

הקישור - דברי פתיחה - מוביל לטקסט של דבריי בפתיחת הכנס, ובתחתית הדף מצוי סרטון, שמציג קטעים מן הדברים.

המחלקה לדוברות של האניברסיטה העברית 

  

 

 

 

 

 

8-Nov-2008 10:53:15

מחווה לפרננדו פסואה

הַמַּשְׁמָעוּת הַנִּסְתֶּרֶת הַיְחִידָה שֶׁל הַדְּבָרִים
הִיא שֶׁאֵין לָהֶם שׁוּם מַשְׁמָעוּת נִסְתֶּרֶת.
מוּזָר יוֹתֵר מִכָּל הַמּוּזָרֻיּוֹת וּמֵחֲלוֹמוֹת כָּל המְשׁוֹרְרִים
וּמִמַּחְשְׁבוֹת כָּל הפִילוֹסוֹפִים,
שֶׁהַדְּבָרִים הֵם בְּעֶצֶם מַה שֶּׁהֵם נִרְאִים
וְשֶׁאֵין שׁוּם דָּבָר לְהָבִין.

כך לדעת פרננדו פסואה - משורר, סופר והוגה דעות פורטוגלי (1888– 1935) - שאליו ואל חלק ניכר מיצירותיו שתורגמו לעברית התוודעתי לראשונה לפני כחמש שנים.

איני יודע בוודאות – ובעצם מעולם לא ניסיתי ממש לברר ביני ובין עצמי – מה גרם לי בשנת  2004 אגב קריאה ב"ספר האי נחת" (על פי ניסוחו של המתרגם יורם מלצר)  ו"מהחלון הגבוה ביותר" להתחיל בסדרת עבודות כ"מחווה לפרננדו פסואה". ואולי בעצם אין מאחורי "אי ידיעתי" זאת שום "משמעות נסתרת" – ושאין כאן "שום דבר להבין", שכן "המשמעות הנסתרת היחידה של הדברים היא שאין להם שום משמעות נסתרת", כשם שאין ככל הנראה שום משמעות נסתרת לכך, ששנים אחדות לפני כן, יצרתי סדרה של עבודות, שקראתי לה "שיחות עם קפקא". ומכל מקום: לי אין כל כוונה לעסוק במשמעויות הנסתרות של עשיותיי בתחום האמנות – בין אם הן קיימות ובין אם לאו – ואני מוכן להותיר מלאכה זו במלואה לאחרים.

יהיה אשר יהיה לגבי הנאמר לעיל: ביום א, ה 16 בנובמבר 2008, בשעה 17:00, תיפתח תערוכתי "מחווה לפרננדו פסואה" בבית בלגיה, שבאוניברסיטה העברית בגבעת רם בירושלים, שבה אציג קבוצה ניכרת של עבודות הסדרה, שאליה התייחסתי לעיל.

 

 

התערוכה תיפתח כחלק מכנס, שמאורגן על ידי שגרירות פורטוגל בישראל, האוניברסיטה העברית בגבעת רם וגופים נוספים (ראו בהזמנה) ושיימשך יומיים, ואילו התערוכה כשלעצמה תמשיך להתקיים גם לאחר סיום הכנס  עד ה 30 בנובמבר 2008.**

 

הנה הקישורים ל הזמנה ול תכנית שני ימי הכנס 

 

והנה צילום של עבודה נוספת שתוצג בתערוכה* - על גביה רשומה בכתב ידי אחת מאמירותיו של פסואה, שאהובות עלי במיוחד: 

 

יום של גשם יפה כמו יום של שמש.

שניהם קיימים: כל אחד כפי שהוא.

 

                               

        -------------------------------------------------------------------------------------------------------------------                               

*הדמות במרכזה של העבודה, שצילומה מובא לעיל, מבוססת על רישום שנעשה על ידי בתי שירה בהיותה כבת 4-5 (פחות או יותר - ככל שאני יכול לזכור). 

** משך התערוכה הוארך עד ה 30 בדצמבר 2008

 

 

 

שלום חבר 2008

4-Nov-2008 13:58:57

כבר 13 שנה. בתי שירה שהייתה אז ילדה בת 5, היא כיום אישה צעירה (וגם יפה ומוכשרת) בת 18.
 
ימים ספורים לפני ה 4 בנובמבר באותה שנה ביקרתי עם שירה בת ה 5 בגן הזואולוגי של אוניברסיטת תל אביב באבו כביר. שירה מאוד אהבה לבקר שם. בביקורנו הנוכחי – והיה זה ככל שאני יכול לזכור לאו דווקא ביקורינו הראשון במקום – הרביתי לצלם. הן את שירה ובעיקר את בעלי החיים.
 
ימים ספורים לאחר מכן – ב 5 בנובמבר של שנת 1995 – שוב הרביתי לצלם. הפעם את מה שהתהווה בכיכר העירייה למחרת הרצח. את הנרות, את הגרפיטי ואת אווירת הכאב.


 
צילומי בעלי החיים מן הגן הזואולוגי – חלקם לפחות – קיבלו איכשהו משמעות מיטאפורית לאירוע הקשה של כיכר העירייה, אפשר משום הסמיכות הכרונולוגית בין שתי סדרות הצילומים ובעיקר ככל הנראה בגלל היותם ממוקמים ברובם על סרט צילום אחד (שכן היה זה עדיין בעידן הטרום-דיגיטאלי). העבודה על סדרת העבודות – שחלקם הוצגו כעבור שנה בשתי תערוכות קבוצתיות -  החלה בו ביום. וימים ספורים בלבד לאחר מכן החלטתי לשלוח שתי עבודות קטנות ללאה רבין, והיא כתבה לי בין היתר, שהיא "תנצור אותן כמזכרת מיוחדת לאסון הגדול שקרה לכולנו". כעבור שנים, לאחר פטירתה של הגב' רבין ז"ל, ולפני כשנתיים, החלטתי לעשות פומבי למכתבה הקצר אלי: מכתבה של לאה רבין.

חלק מן העבודות הוצגו כאמור בשתי תערוכות קבוצתיות – האחד ב"יפת 28" בשם "שלום חבר" בהשתתפות של חמישה אמנים והשנייה ב"גלריה העירונית טיילת שקד" בנתניה – בהשתתפות קבוצה גדולה הרבה יותר של אמנים (ובנוכחות הגב' לאה רבין ז"ל בפתיחה) – בשם  "חבר אתה חסר".


 
בימים אלה לקראת ה 4 בנובמבר החלטתי להעלות לאתרי קבוצת עבודות, שנוצרו בימים ההם, ושלהוציא אחת מהן – מתוך השלושים שהעליתי היום, ה 4 בנובמבר 2008, לאתר –  לא הוצגו מעולם בצורה כלשהי בפומבי. 30 עבודות אלה יחד עם העבודות, שהוצגו לפני שתים עשרה שנה בשתי התערוכות הקבוצתיות, מהוות את מרביתן של העבודות, שנוצרו בימים הטרופים ההם, גם אם בשום פנים לא את כל העבודות, שנוצרו.
 
וזה הקישור לעבודות שהעליתי היום לאתרי :  שלום חבר 2008
 

 
 
שיחות עם קפקא - 2001-2006
 

 

ללא כותרת



 

 

 

 

על נושא הפרידה

23-Oct-2008 16:41:03

נתגלה לי לאחרונה ממש - אגב בחירת העבודות לתערוכה המיוחדת שאני מציג עתה במסילת ציון (ראו ב מן הגורן ומן היקב)  שנושא הפרידה הוא נושאם של לא מעט מעבודותיי. לפחות שתיים מבין 16 העבודות שאני מציג שם קרויות במפורש "פרידה" – אבל שלוש עבודות נוספות לפחות (שתיים שקרויות "מסע החורף" ואחת שהיא "ללא כותרת") קרובות מאוד מבחינה תמאטית לנושא הפרידה.
בעובדה שהכותרות לעבודותיי ניתנות על-ידי ברוב המקרים רק במבט לאחור (בתום היווצרותה של העבודה) לא אדון כאן – והיא במפורש עניין לעצמו, ולכל היותר אומר כאן רק זאת, שלא הייתי מודע עד לימים אלה ממש, שהנושא הוא אכן נושא דומיננטי למדי בעבודותיי. וזו אפוא מבחינתי תגלית של הזמן האחרון ממש, כפי שציינתי לעיל.
 

              פרידה, חיתוך לינוליאום, 1988

אני מניח שהנושא מעסיק אותי, כשם שהוא מעסיק את מרבית בני-האדם, משום שמדובר בחוויה דומיננטית מאוד, שכן "החיים מתחילים בפרידה. הלידה היא פרידה של התינוק מגוף האם בו היה ממוזג תשעה חודשים". ואף משום ש"בכל אהבה רומנטית יש יסוד קדום של משאלה לחזור לרחם, ולחיק החם והמחבק", כדעתה של  רוני פרישוף (פסיכולוגית קלינית, מרצה לפסיכותרפיה באוניברסיטת תל אביב).
ואולי אף משום ש"אנו מפרשים את הופעתנו בעולם כצעד של דחייה" ו"פרשנות זו ללידה גורמת לנו לחוות כל רגע מחיינו, בו איננו מקבלים אישור לכך שקיומנו רצוי ומהותנו חיובית, כרגע של סבל", כדעתה של אירית רושין ("מורה רוחנית מהוותיקות והמובילות בארץ").
וקרוב לוודאי גם משום ש" פרידות זה חשוב. הן מצלמות רגע, מאפשרות לעצור ולהתבונן במי שהיית ולחלום על מי שאת רוצה להיות", כדעתה של יעל ברדה (יעל ברדה / על פרידות ).
אבל בעיקר ככל הנראה בגלל מהלך חיי האישי – שלא חסרו בו גם פרידות.
אשר לפרשנות לגבי תפישת מהות-הפרידה, שעולה מעבודותיי בנושא זה – אין בדעתי לעסוק, כשם שאיני עוסק בפרשנות תמאטית לגבי כל שאר עבודותיי, יהיה נושאם אשר יהיה.
 
אחד הביטויים התמציתיים והיפיפיים ביותר לנושא הפרידה מצוי לדעתי בשירה של משוררת יפנית אלמונית,.מתוך "סיפורי איזו", שתורגם על-ידי לאה גולדברג (מן התרגום האנגלי, אני מניח).

 

 
                                                            ראו גם בקישורים הבאים

                                                          מסע החורף 
                                                              Untitled
                                                    JANET I. WASSERMAN      



 



מן הגורן ומן היקב

11-Oct-2008 15:55:20

החלטתי לפתוח את הופעת הבכורה שלי ב"רשימות" בהזמנה. הזמנה לפתיחת תערוכה של עבודותיי.

אני מוצא הגיון והצדקה בבחירתי לעשות כן משני טעמים עיקריים: אני מצוי במרוץ עם הזמן בהכנות לקראת האירוע, מה שאינו מותיר לי זמן רב מדי לעיסוקים אחרים, והן משום שאירוע הפתיחה של התערוכה – במקום בלתי שגרתי לחלוטין מבחינתי לאירועים מסוג זה – כמו גם התכנית המגוונת שתלווה את הפתיחה (שהחלק הספרותי שלה הוא באחריותי, ונראה לי על כן, שאני יכול לערוב לרמתו הראויה) מצדיקים את הבאתם של הדברים לידיעת הציבור  ואת הזמנתו להיות שותף בו.
  

 

 

 שם התערוכה מלבד היותו רומז על מקום התרחשותה, רומז ומעיד גם על כך - שמדובר בתערוכה לא שגרתית מבחינתי לא רק מבחינת מקום התקיימותה, כי אם גם מתוך כך, שמדבור באוסף מתוך עבודותיי - הן מבחינת הז'אנר, הן מבחינת הפורמט של העבודות (בדים גדולים יחסית של 100/70 ס"מ בצד חיתוכי-לינוליאום קטנים) כמו גם מבחינת זמן היווצרותן של העבודות.
להלן קישורים רלבנטיים אחדים: 

מן הגורן ומן היקב

מראות מן הפתיחה

"פאונים במדבר" - ביקב כץ

 

התערוכה במקום תתקיים עד חודש דצמבר - ועד בכלל.